Strict Institution

הפקת האופנה האחרונה של מגזין Interview למגזין מרץ בהשתתפות קריסטל רן (כאן וכאן) היא עוד אחת מסדרת ההפקות ההיסטריות והמשוגעות שמוציאים המגזינים בחודשים האחרונים כדי לתפוס את תשומת לב הקוראות (ומעט הקוראים). היא מלאה בסקס, בפטישים, בגותיקה כבדה ואווירה אפלה ובסצינה דמיונית ומפחידה מלווה בבגדים לבנים ונקיים שבולטים על רקע השגעון. 

Strict Institution

Interview March 2012

Shot by: Steven Klein

Models: Karolina Kurkova & Crystal Renn

קריסטל רן מתבררת כאחת הדוגמניות הפרובוקטיביות של העונות האחרונות, עם כשרון היסטרי להבעות פנים שרוב הדוגמניות-קולביות לא מצליחות להשיג.

"בשביל מה ההפקות האלה קיימות, אם הפואנטה היא בעיקר האווירה? מי בכלל שם לב לבגדים כשבחורה ערומה קשורה או מובלת על ידי מלכת סאדו בשבילי בית החולים המאולתר?", תהיתי לעצמי. ואז התחלתי לעבור על התמונות אחת אחת, ובראש מסתובבת המחשבה "מעניין מאיפה הבגדים האלה". התעסקתי בבגדים ולחלוטין התעלמתי מהמסר הויזואלי של התמונה.

ההבנה הזו קצת זעזעה אותי.

האם עולם האופנה הופך אותנו לאטומים? לחסרי רגשות? האם באמת כל מה שאכפת לי זה הבגדים על הדוגמנית שכן לבושה בהפקת האופנה הזו? מה עוד עולם האופנה גורם לי לחשוב או להתעלם ממנו? (רמז: רזון קיצוני מתקבל על הדעת).

אבל הבגדים באמת יפים.

פטיש ביפן: רך בפנים, קשה בחוץ

אם יש עם שממש דפוק בשכל לגבי המיניות שלו זה יפן. מצד אחד הם מתים על לוליטות, ומצד שני הם לא בוחלים בפורנו קשה ופטיש מרביץ.

החיבור של הקונספט ההזוי הזה יוצר הפקת אופנה שלא בוחלת באמצעים חזותיים כדי להוכיח את הפואנטה: הפכים משלימים אחד את השני.

רך ונעים בצבעי מסטיק, מפליק בבגדי פטיש עצבניים.

להפקה המלאה: Vogue Japan, December 2011

ניגוד מושלם: איך להיות גותית בנעלי מעצבים

קודם כל, אם עוד לא הספקתם להשתתף בהגרלת סדרת טיפוח לשיער, עשו זאת כעת!


אם יצא לכם לראות פריקים או גותים יוצאים למסיבה, כנראה שראיתם אותם לובשים את מיטב מלבושיהם ובגדיהם השחורים, אבל לא היה לכם מושג שגם בתוך הסצינה הקטנה הזו יש אופנות ויש high society, כלומר אלה שמשלמים המון כסף בשביל ללבוש מותגים. כמו מגפי ד"ר מרטינס, כמו נעלי ומגפי דמוניה, כמו מגפי הניו רוק שיכולות להאפיל עד אלפי שקלים לזוג (נגיד, אלה).

בדיוק כמו ערסים ודיזל או פאשניסטות וזארה כשחושבים על זה.

סתם ככה, דוגמא

אז אם כבר להיות פריקים שמשלמים מלא כסף למותגים שרק הם מכירים, למה לא לשלם לחברות הגדולות של המעצבים הגדולים? מה ההבדל נעליים של מעצב מוכר לנעליים של מעצב אלטרנטיבי?
אה, כן, השם שיוצא לך מזה.

מימין: סרפס טו אייר, 545$

משמאל: ולנטינו, 645$

מימין: אליה, 2220$

משמאל: כריסטיאן לובוטין, 1395$

מימין: איב סאן לורן, 1595$

משמאל: ריק אוונס, 1995$

 מימין: מיו מיו, 750$

משמאל: פדרו גרסיה, 480$

מימין: דולצ'ה&גבאנה, 1225$

משמאל: גוז'פה זנוטה, 1695$

קעקועים vs. בגדים בשבוע האופנה בפריז

המצב הכלכלי של העולם בקרשים, ונראה שבתי האופנה משתדלים מאוד לקפוץ מעל הפופיק ולהוציא קרנבלים במקום תצוגות אופנה.

יוצא בית האופנה הרמס (Hermès), ז'אן פול גוטייה, המעצב שנודע ברעש צלצולים וחזיית השפיצים של מדונה, העלה בשנה שעברה את בת' דיטו על הבמה, סולנית להקת ה-Gossip ואושיית אופנה במידה 56 ועשה רעש וצלצולים. השנה נראה שכל ההצגה התגמדה לקראת השואו שהרים בית האופנה במטרה לעשות עוד קצת כותרות בתקשורת ולהציג את המעצב כ"עוד אחד עם אמירה" ולהוציא אותו מהבנאליות של הבגדים.

נראה שהיום להיות רק מעצב זה כלום. כמו הדוגמגישות גם המעצבים צריכים להיות קוקו ואקסטרווגנטים, להיות אושיות תקשורתיות ולקבל את ברכתם של המגזינים הגדולים לאופנה. וכל זה לא יצליח בלי קרקס תקשורתי מהתצוגה של הבגדים.

השנה שאלת דימוי הגוף העצמי התקדמה מ-"איזה גודל הוא באופנה", לשאלת "מה את מביאה עם עצמך", ליטרלי.
השנה המשיך גוטייה בקו הרוקיסטי הנוטה לאייטיז שלו כתמיד, כשההתעסקות בדימוי הגוף עבר לנושא הגוף והקעקועים.

הדוגמניות עלו לבמה כ"מוצגים", כל אחת נושאת מספר והכרוז קוראת בשמה של הבחורה ומספרת עליה ועל התחביבים שלה. המסקנה? הבגדים של גוטייה יעשו אותך בחורה מעניינת שכולם ירצו לדעת עליה או לקנות דייט איתה.

הקעקוע הוא כמו בגד. הוא חושף את האישות שלך בפני כולם ויכול גם לשקר ולהציג אותך בתחפושת. קשה שלא להתעניין בקעקועים יותר מהבגדים, אבל אם הייתי יכולה הייתי קונה כל אחד מהפריטים בתמונות מהמסלול.
האם קעקועים הם באמת טרנד? האם פירסינג זה רק "משהו שבאופנה" ויחלוף? גוטייה מציג השנה את השאלה ועונה עליה בו זמנית:

בין הדוגמניות הרגילות הופיעו דוגמניות אלטרנטיביות מקועקעות ומחוררות (פירסינג), לדוגמניות הרגילות נוספו קעקועים ופירסינג, וכתשובה האולטיבמטיבית לשאלת "האם זה רק טרנד" הציג גוטייה מגוון בגדים, אקססוריז ונעליים בהדפסי קעקועים ופירסינג.

חושבת שקעקועים זה מגניב? חסכי לעצמך כסף וזמן וקני גרביונים עם הדפס קעקועים!

בא לך להעריך את המעצב האהוב עלייך ליומיים הקרובים? הדביקי קעקוע זמני עם שמו על הזרוע! (נא לסובב את הראש כדי לקרוא)

התצוגה התמלאה בתסרוקת הפינאפ עם טוויסט קטן: נהוג לבנות את התסרוקת הזו כשהספוג מוחבא בפנים. בתצוגה בחרו להציג את התסרוקת כזיוף, את הקעקועים כזיוף, את הפוזה כזיוף. זיוף לגיטימי, אבל זיוף.

במקום לקעקע את בית החזה את יכולה לקנות שרשרת עם הקעקוע האהוב עלייך!

לינדזי ויקסון האגדית במשקפי שמש עם פירסינג (!), וזרת עם עגיל בציפורן.

במקום לחורר את עצמך ולהשאיר צלקות, את יכולה לתקוע פירסינג במכנסיים!

פירסינג על בגדים.

אז מה יותר מעניין? הבחורה או הבגדים?

מחשבות על אופנה: הקשר השבור בין אופנה לסקס

סלחו לי, אבל היום יש לי מה להגיד.

חידת האופנה והסקס לא עוזבת אותי. אני מנסה לפצח אותה, אבל נראה שבכל חודש יוצאת הפקת אופנה חדשה באחד מהמגזינים ומבלבלת אותי עוד יותר. 

למה סקס ואופנה קשורים כל כך חזק יחדיו? ברור שהכל קשור בדימוי גוף והם הולכים יש ביד, אבל מה הקשר הישיר בין אופנה לסקס? אני לא חושבת שיש אחד כזה. נתקלתי השבוע בהפקת אופנה שטובעת בסקס קשוח ובדסמ, ואיזו הפתעה...ואני לא מוצאת את המרכיב העיקרי ה"אופנה" כמו שמתייחסים אליה היום. האופנה היא מנהרת הטרנדים שכולנו עוברים בה כל חודשיים-שלושה, והיא לא מתפרשת על ידינו כ"מערכת לבוש להבעת רעיון מקורי".

אז מה אנחנו רואים במגזינים? האם זו באמת אופנה? אני חושבת שלא. אני חושבת שמוכרים לנו דרך חיים, או יותר נכון מוכרים לנו פנטזיה. פנטזיה על דימוי גוף שאינו נמנה עם המציאות, פנזטיה על לבישת בגדים שעולים הרבה יותר מהמשכורת שלנו ושל ההורים שלנו ביחד, פנטזיה על סגנון חיים מתקדם ובלתי אפשרי לרובנו (מלבד ליידי גאגא, שעושה הכל חוץ מלחיות חיים נורמלים).

במילים אחרות, מוכרים לנו את האוונגארד.

אוונגארד יכול להתפרש באלף ואחת דרכים, אבל הדרך הכי חתרנית ופרובוקטיבית להשיג תשומת לב של מישהו הוא ללחוץ לו על כפתור ה"סקס" שמפעיל קצת את הראש, מגזין אופנה שמנסה למכור לנו דרך חיים יכול להשתחל בקלות לשיחת היום כשנושא הסקס עומד במרכזו.
אז למה התכוון המשורר (או עורך המגזין והסטייליסט) כשהוא בחר להציג את התמונה הזו בשער של מגזין Vouge איטליה החודש?

אין כאן סקס מרומז. אין בתמונה אפילו איבר חשוף. אבל הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא הפרובוקציה והסקס המרומז שההפקה הזו מוכרת לנו.

האשה הקטנה והחנוטה. תכירו את סטלה טנאנט, היורשת של את'ל גריינג'ר, שיאנית עולם בהיקף מותן צר (עד מותה ב-1982).

סטלה טנאנט לובשת מחוכים עשרות שנים ועשתה מגוון פירסינג בחלקה גופה, "על מנת לרצות את בעלי", על פי טנאנט. 

האם זו האופנה הבאה? להיות שוב האישה הקטנה והמדוכאת שדוחסת את עצמה למחוך כדרך חיים כדי שבעלה יהיה מרוצה מספיק? 

במילים אחרות, הדעה שלך כל כך מעניינת שעדיף שתסתמי את הפה שלך ותתנהגי כמו רהיט.

הנה עוד דבר שאת, הבחורה ממוצעת, לעולם אל תשיגי בחייך: גוף מעוות יותר מהרגיל, יכולת לשכב על אבנים עם פרצוף די מרוצה.

אישה מאושרת היא אשה רזה. מה, לא?

אז זהו, שעבדו עליכם.

כמו סטירה בפרצוף, ההפקה הזו כנראה מכוונת להציג את החיים שלא קיימים ולא יכולים להיות קיימים באמת. סטנאנט היא דוגמנית ותיקה שחורשת את מסלול הדוגמנית (ושאנל בפרט) שנים רבות. המתניים שלה? בערך פי שלוש מ-13 האינצ'ים של את'ל גריינג'ר השברירית.

הפקת "Lady Grey", למגזין ווג איטליה, מרץ 2010.

הג'קט שעשה גלים בלוקבוק: הורוד הבוהק של זארה, מהעונה שעברה.


תשאלו את עצמכם בפעם הבאה אם ההפקה במגזין מוכרת לנו את האופנה הבאה, או שתמורת 40 ומשהו שקלים אנחנו מקבלים עוד אשליה?

להיות שונה: החיים כפריקית במסתור

קודם כל, בואו נבהיר משהו על הפוסטים הקודמים והבאים: על אחריות הקוראים בלבד לזהות ציניות בין שורות הבלוג הזה. אין לי שום כוונה לכתוב התחנפויות, ואין לי שום רצון ללכלך על אנשים מסויימים. יש לי רצון בלתי נשלט להצביע על תופעות חברתיות, ותצטרכו להסתדר עם מה שיש.

אני לא יודעת מה קורה לי בזמן האחרון. ייתכן וזה היאוש הקל מהאופנה המשמימה שנמצאת כרגע על הקולבים. ייתכן והאשמה בעליית מחירי הכותנה או במצב הכלכלי העולמי, בסופו של דבר מה שאני מקבלת בתור מוצר הוא קופי פייסט של אותם בגדים, אותו שעמום, אותה תפירה מחורבנת ובדים לא נעימים, וכבונוס חצי מהבגדים בחנויות הרגילות לא עולים עלי.
הסיבוב בקניון הפך למתיש. לא כיף לי. לא כיף לי לגעת בבדים, לא כיף לי לראות שמלות שנמכרות בסין בשקל וחצי נמכרות בחנויות בגדים (הלו, רנואר, ראיתי את השמלה שלכם נמכרת ב-20 ש"ח ב"טאו באו") ב-250 ש"ח לכל הפחות.

אני מפנטזת על בגדים אחרים, כל כך אחרים שהם לא לגיטימיים ליום יום. הלוואי ויכולתי להגיע למשרד (המקום בו אני מבלה חצי משעות העירות שלי אם לא יותר) עם שמלה ענקית וקרינולינה, עם מחוך, עם בגדים ודוגמאות שלא מקובלים ביום יום.
מעבר לעובדה שהמבטים שיתקעו בי ברחוב יהיו לא נעימים, זה פשוט לא פרקטי. אי אפשר לשבת עם מחוך יום עבודה שלם, אי אפשר לשבת על שמלה שמתנפחת חצי מטר מהגוף.

האמת היא, שאנסטסיה אמרה על זה משהו עוד לפני. לכו לראות מה היא תפרה!

 היחידה שמוצאת את את הנעליים והחצאית הגיוניים, ליידי גאגא.

אם היתה לי טירה במדינה חסרת שמש, כנראה שזה מה שהייתי לובשת בה.

הבונוס הוא שלא צריך לנקות את הרצפה, השמלה כבר תגרור הכל.

2008, 15 קילו יותר, המחוך הראשון (והמחורבן) שלי. מן הסתם, המקום היחיד שלגיטימי ללכת ככה בישראל זה למסיבה.

2008, וזו דוגמא למגפיים האהובות שלי שהייתי מתה לנעול כל יום. הן נוחות להפליא, הסיבה האמיתית שהיא שאני לא מסוגלת להתמודד עם המבטים המוזרים כל בוקר מחדש.

 אפריל 2010, עוד מחוך!

החדשות הרעות הן שאין חדש תחת השמש ואני אמשיך ללבוש ביום יום דברים נוחים אך משעממים.

החדשות הטובות הן שמצאתי לי את המקום המתאים להתלבש כמו קוקו אמתית, מקום שאף אחד לא יתקע בי מבטים מוזרים.

המקום: גרמניה, יולי 2010. האירוע: פסטיבל פריקים ומוזיקה אלטרנטיבית על טהרת הגות' ואלקטרו. 

לשמחתכם, אני חוזרת לשם עוד שלושה שבועות כדי לצלם את הקרקס האנושי הזה.

דצמבר 2010, מפגש פורום אופנה אלטרנטיבית. המחוך מגרמניה (וכבר רואים שהוא גדול עלי, וכן, הוא למכירה), החצאית גם. החולצה באדיבות אמא.


ככה היו נראים החיים שלי אם לא היו סיבות כמו מזג אוויר ואנשים עם דעות חשוכות מרפא שיעצרו אותי.
:)