28 במאי 2011

Online Shopping Frenzy!

אני לא יודעת מה עובר עלי בימים האחרונים, אבל אני באיזשהו פרנזי היסטרי של קניות חסרות מעצורים. יותר נכון, שיטוט ברשת למטרות קניית בגדים, אקססוריז, ובעצם כל דבר שנראה לי יפה.
השיטה האהובה עלי היא איסוף רשימת וישליסט שמסתכמת בכמה מאות שקלים. משם, אני מתחילה לסנן את כל מה שיקר לי מדי/אני לא באמת אלבש. 
ואז כשאני בוחרת לי את האייטם המהמם שאני רוצה ע-כ-ש-י-ו בארון... אני סוגרת את החלון. ב-99% מהמקרים אני שוכחת מהשמלה/שרשרת/תיק שראיתי, וחוסכת לעצמי הרבה כסף על משהו שלא באמת רציתי. האחוז הנוסף של הפריטים האלה נתקע לי בראש כמה ימים, ובסוף אני קונה אותו.

משום מה בחודש האחרון, לא משנה איזה חלון סגרתי, אני עדיין זוכרת את כל הפריטים ומעוניינת לקנות את כולם.
למזלי הרב חשבון הבנק שלי לא מאפשר לי להתחרע על איביי ללא הכרה ואני מגבילה את עצמי.
הבאסה האמיתית בהזמנת בגדים מהאינטרנט היא לא הפחד "האם זה יתאים לי" או "האם זה יראה כמו בתמונה", אלא "מתי לעזאזל זה יגיע כבר??". החוויה של שיטוט בחנות בגדים, מישוש הבדים, המדידה, הקניה - והחזרה הביתה עם שקית בגדים כל כך שונה מלחיצה על כפתור וציפיה במשך שבוע עד חודש למה שהזמנת.

אני רק רוצה לציין לטובת מי שמרגיש צורך בלתי נשלט להתחיל לעשות קניות באינטרנט - המכס בישראל התחיל לעבוד שעות נוספות ולהעביר את כ-ל החבילות בבדיקה במכס. שמעתי מבנות אחרות שהחבילות שלהן עברו במכס וחוייבו בתשלום במידה והחיבלה עברה את ה-50$, והחבילות שלי הגיעו עם חותמת "פטור ממכס". מעולם, בכל שנות ההזמנה שלי באינטרנט, לא קיבלתי חבילה עם חותמת כזו ושילמתי מכס בדיוק שלוש פעמים.

איך לא משלמים מכס על הזמנות מחו"ל?

* משתדלים להזמין חבילות בערך נמוך מ-50$.
* יוצרים קשר עם המוכר ומבקשים לכתוב את ערך החבילה ואת ערך המשלוח בנפרד (לא משלמים מכס על עלות החבילה הכוללת אלא על עלות הבגדים! משלוח לא נחשב בספירה). לי קרה לא פעם שמוכרים על דעת עצמם פשוט כתבו ערך נמוך יותר כדי לחסוך לי בעיות.
* משתדלים לקנות ממקומות עם משלוח חינם כמו אסוס או מתוך הקטגוריה של סנס אוף פשן.
* במידה והמכס חייב אתכם בתשלום שלא בצדק, אל תשלמו ותתבעו אחר כך - זה לא אפשרי! ברגע ששילמתם אין אפשרות לתבוע את הכסף בחזרה. חובה להשאיר את החבילה בדואר ולהגיע תביעה למכס על חיוב לא צודק.


אז מה קניתי בזמן האחרון?

 את החגורה הזו, ב-35 ש"ח. ממדידה ראשונית, היא מתפקדת כמו מחוך. במילים אחרות - קשה לי לנשום בה. כיף!
המשלוח הגיע מהונג קונג בתוך שבוע וחצי מרגע ההזמנה (שזה מהיר מאוד מנסיוני האישי), מקופל עטוף ושמור היטב.


את השרשרת הזו, ב-60 ש"ח בערך. היא עדיין בדרך.


וגולת הכותרת, המגפיים האלה ב-250 ש"ח.
בתור בחורה עם רגל בגודל שלא נכנסות לרוב הנעליים בארץ (41 עם נטיה ל-42), זו היתה אפשרות מצויינת לקנות נעליים מהאינטרנט. אף פעם לא עשיתי את זה קודם, אבל נראה שהנסיון הזה הצליח יפה מאוד.
תתפלאו לגלות, אבל הנעליים האל המיוצרות גם במידה גדולה יותר משלי. זה קורה כי הנעליים האלה נחשבות כנעלי "פטיש" (Fetish) וגם גברים נועלים אותן באירועים מסויימים.

לחובבות הסצינה האלטרנטיבית כמוני יש כמה אפשרויות לקניית נעליים בארץ, אבל המחירים הם בין 300 ש"ח ל-1000 ש"ח לזוג נעליים (או שקונים בתחנה מרכזית בת"א, אבל זו חוויה מפוקפקת שהייתי שמחה לוותר עליה). אין לי כסף לזה.

הנעליים הגיעו תוך שבועיים וחצי מהונג קונג באריזה מצויינת, המוכר היה אדיב וענה לכל השאלות שלי, ואף קיבלתי זוג גרביים עם קרעים (במכוון) שאין לי מה לעשות איתם כי הם מיועדים לרגליים של סיניות ולא לרגליים "שמנות" כמו שלי :).


כן, הנעליים האלה גבוהות. אני בגובה של החבר שלי (1.85 בערך) איתן.

שבוע טוב!

21 במאי 2011

טרנד הדוגמניות הזקנות: דפנה גינס

[עדכון: מסתבר שעברתתי (?) לבחורה את השם, מבטאים אותו "דפני" ולא "דפנה" :)]

דוגמניות מסלול זה דבר די משעמם. יש להן פרצוף של פלקט, במקרה הטוב הן נראות כאילו יצאו לתור אחר חסה במבט מזוגג ורגליים ארוכות שבצורה מפתיעה לא נתקעות אחת בשניה. הן לא אמורות להיות מעניינות, הן בסך הכל הקולב שמציג את הקולקציה החדשה של בית האופנה. 
יותר מזה - כשמעצבים משתמשים בדוגמניות "שם שם" ו"עם פרצוף" כדי להציג את הבגדים שלהם קצת מעצבנים אותי. בדרך כלל מדובר בנסיון לא מוצלח להסוות קולקציה לא טובה, לא גמורה ולא מעניינת.

דפנה גינס היא אחת מבובות התצוגה של עולם האופנה, שנעשה בה שימוש ברהיב להדגשת קולקציות מסוג מסויים או הסוואת חסרונות כמו שעמום טוטאלי באחרות.
גינס היא עוד אחת מהדוגמניות של טרנד האופנה שמהלל את הדוגמניות הזקנות, ילידת 1967 מה שהופך אותה לבת 44. את האמת? הייתי בטוחה שהיא לפחות בת חמישים.

מה מעניין בדפנה גינס? לא הרבה, בהתחלה. דוגמנית ככל הדוגמניות, בלונדינית וחייכנית וסתם עוד פרצוף. 
ואז הכל השתנה. כמו ליידי גאגא, גינס מצאה את דרך המלך - את לא מעניינת אף אחד? תתחילי להתלבש כמו מישהי שיצאה ממוסד סגור. כמו ליידי גאגא, שנכנסה להיכל התהילה כשהפכה לפריק שואו מהלך, דפנה גינס הפכה למי שלובשת אופנה גם כשהיא לא ממש לבישה.
לא שיש לי בעיה עם הבגדים של שתיהן, כן? הן יותר מעניינות מרוב האנשים שרואים ברחוב וגם יותר ממני.

היתרון בלהיות אשה מבוגרת בתעשיה היא שניתנת לך ההזדמנות לפתח לעצמך אישיות ולהיות ידועה בציבור כאישיות מסויימת. דפנה גינס, בת לשושלת גינס (כן, אותה אחת של הבירה!) היא אשה עמידה מאוד (בסביבות עשרים מליון פאונד רק מהסכם גירושים, לא כולל כספים משפחתיים ועבודה עצמאית שלה) ובעיקר ידועה באהבתה לאופנה קיצונית.
היא אוספת פריטי לבוש יחודיים ומקוריים ולא מעט הוט קוטור (במילים אחרות - חתיכות בגדים שאי אפשר ללבוש לשום מקום), וידועה בעניין המיוחד שלה בפיסות שכוללות שריונות של לוחמים.
איפה אפשר למצוא דברים כאלה? ניחשתם נכון - אלכסנדר מקווין.


בתמונה, גינס הוזמנה להציג את בגדי אלכסנדר מקווין בתצוגת האמנות שנערכה לכבודו החודש לזכרון מותו הטרגי למדי. הדוגמנית שימשה כמיצג חי של האמנות התלת מימדית של אלכסנדר מקווין, והסתובבה הלוך ושוב ברחבי החדר השקוף לעיני הצופים ברחוב.

זו לא המחווה הראשונה שגינס מככבת בה:




אז מה עשתה דפנה גינס כדי להפוך לדוגמנית יצוגית לבגדים מופרעים? הפכה לרוזנת גותית, מעריצת אלכסנדר מקווין ושאר מעצבים דומים, והגיעה לכל אירוע אפשרי בבגדים לא אפשריים. התוצאה: סלבריטי עם אופי שמציגה סטייל יוצא דופן, שמככבת בשלל מגזינים, הפקות אופנה, מדורי רכילות וקמפיינים של בתי אופנה.

 דפנה גינס בנעליים של אלכסנדר מקווין, שהופיעו גם בקליפ Bad Romance של ליידי גאגא

גינס לקמפיין לבית האופנה ארקיס.
 

 שניה משמאל: הפקת אופנה לבית האופנה פורד

תראו לי בחורה גותית שלא תרייר על השמלה הזו.

אז זו השיטה: 
להיות חייכנית וחמודה יעשה לך כמה מליונים. 
להיות אפלה, מסתורית ועמוקה גם יעשה לך כמה מליונים, אבל אנשים יזכרו מי את וידברו עלייך. את תהיי אייקון.


הייתי חייבת: גינס על המסלול בתצוגה של Giles Deacon. אפילו היא לא הצליחה להאפיל על קולקציה כעורה.

דפנה גינס ברחוב:




14 במאי 2011

אמנות קבועה ואמנות קצת פחות קבועה.

האמנות הקבועה:
מסיבה לא ברורה, למרות שמדובר בבלוג אופנה, הפוסט שכולם התעניינו בו באמת היה הקעקוע שלי. זה גרם לי לחשוב קצת על "אופנה" ואיך שאנחנו רואים אותה בעולם היום. אופנה זה בגדים, אקססוריז, נעליים, אבל בתכלס השורה התחתונה של כל זה היא ביטוי עצמי. אצלי לפחות זה כך. אני לא לובשת בגדים רק כי הם יפים ובדרך כלל רואה איזשהו רעיון מאחורי בגד או לבוש כללי.
אז מה ההבדל בין בגדים לקעקוע? לא הרבה. רק שאחד קבוע לחלוטין והשני מתחלף בכל יום. את הבגדים אפשר להחליף כמו אופי, הקעקוע ישאר שם אם תאהב אותו ואם לא.

ביום חמישי ישבתי לעוד שלוש שעות של סשן סיום. הכנפיים כבר החלימו, האדום שאתם רואים הוא התיקונים והתוספות.


דאבל מייאו.

 וכדי לא לבזבז מקום של פוסט לשוא...
האמנות הקצת פחות קבועה:
פתאום התחשק לי לקשקש. פתחתי את הGoogle Reader שלי כדי לראות מה חדש ב-RSS שלי.

הפוסט הראשון שהופיע היה פוסט של בלוגרית האופנה הסופר-מפורסמת ג'יין אלדרידג', מהבלוג Sea of Shoes, שמהלל את עולם האופנה עם דגש על נעליים. לי אין חיבור טוב מדי עם נעליים, אני ביגפוט ושום דבר לא נוח לי וגם הנעל הכי נוחה בעולם תעשה לי פצעים בכף הרגל חצי שעה לאחר הליכה בה. זה סיוט שכנראה לעולם לא יגמר... הרבה יותר כיף להסתכל על תמונות ולדמיין שהייתי יכולה לנעול משהו כזה אי פעם.

מעבר להיותה בלוגרית מוצלחת, ג'יין היא פשוט בן אדם נורא יפה. אני לא יודעת מי מצלם אותה, אבל הוא עושה את זה טוב ותופס את השיער הכתום שלה בזוויות כאלה מופלאות...


החלטתי להוציא מהארון את צבעי המים המוזנחים שלי שהשתמשתי בהם בערך שלוש פעמים.
אני מניחה שאחרי כמה ציורים מחורבנים יתחילו לצאת הציורים המוצלחים יותר...

לא דומה במיוחד, אבל לא מביך עד כדי חיסול ראיות של הדף.

9 במאי 2011

חולצת הזכרון שלי.

כבר שבוע שאני מתכננת מה ללבוש ביום הזכרון. זה נשמע מוזר, אבל זה בדיוק מה שעשיתי. 
במדינת ישראל כבר כמעט ולא קיימות משפחות שלא חוו את זה איכשהו. כמעט ואין מישהו שאין לו את ההוא במשפחה שנהרג שמלחמה או בפיגוע. אין מישהו שלא מכיר מישהו שנהרג מישהו במשפחה שלו. והסמיכות הזו ליום השואה... כמה משפחות קיימות שלא איבדו ענף שלם מעץ המשפחה שלהם בשואה, או ילד במלחמה?

גם במשפחה שלי יש את מה שאף אחד כמעט לא מדבר עליו. עברו כבר ארבעים ומשהו שנים מאז שבעז נהרג וכמעט שלא שומעים עליו.

לפני ארבעה חודשים סבתא שלי נפטרה. 
בשבעה מצאנו עשרות מכתבים ויומנים שהיא שמרה. כל כך הרבה מילים לילד שהיא איבדה ולא הכרתי... המחשבה שלא באמת הכרתי את סבתא שלי הציקה לי כל הזמן. אף פעם לא חשבתי על זה שיש לי סבתא שהיא בעצם אמא שכולה בעצמה. שאמא שלי היא אחות שכולה. בועז היה חור שחור בסיפור המשפחה שלי.

לא יכולתי שלא לחשוב על יום הזכרון הקרוב. סבתא כבר שנים שלא עלתה לקבר ביום הזכרון, אבל בכל שנה היתה יושבת ומתייחדת עם זכרו. לבועז כבר לא תהיה אמא שתבכה את זכרו. 




תמיד אהבתי את הבגדים של סבתא. כשהיא נפטרה אמא מצאה לי כמה בגדים יפים שנשארו.
החולצה הלבנה הזו היתה של סבתא.

יום הזכרון. כמו בטקסים של בית הספר, לובשת חולצה לבנה וג'ינס.

בועז. בן עשרים ומספר ימים במותו, 20.4.1969

6 במאי 2011

טרנד, או כורח המציאות? מחשבות על אופנה בעתיד הרחוק

משהו עצוב קורה לעולם האופנה בחודשים האחרונים. הוא הפך למשעמם. פשוט משעמם. אין לי חשק לראות תצוגות אופנה, וכשאני רואה אותן שום דבר לא מחדש לי. אני לא מתרגשת לקראת הקיץ שמגיע כי הכל משעמם. אני לא מתרגשת לקראת החורף, כי את הכל כבר ראינו בגרסאות אחרות אלך ואחת פעמים לפני. טרנד הבדים המנוקדים בעיגולים גדולים משעמם אותי לפני שהוא בכלל הגיע לחנויות ולארץ. אני משוטטת בטאמבלר (זה הטאמבלר שלי, אגב) ושום דבר לא קורץ לי לעין. אין  יותר וואו.

זה הביא אותי לחשוב קצת קדימה. העונה לא ממש מעניין אותי מה נלבש. אני גם ככה שונאת את הקיץ ומבחינתי זו העונה הזו שיש בה יותר מדי שמש ופחות מדי בגדים. אבל מה נלבש בעתיד? מה נלבש בעוד חמש, עשר, עשרים, חמישים שנים מעכשיו? ממה יושפע עולם האופנה של העתיד?

אי אפשר להתעלם מהתחזית הקודרת שלנו למאה הקרובה: קרחונים נמסים, אוקיינוסים עולים על גדותיהם, טייפונים, רעידות אדמה וצונאמי שיגבילו את המחיה שלנו וירגילו אותנו לחיים אחרים.

המחשבות שלי? אנחנו נלך אחורה, והרבה. החשמל יקרוס. האנושות תכפיל את גודלה עד צפיפות יתר והמחלות יפשטו כמו אש בשדה קוצים. אנחנו נצטרך להיות מבודדים מהסביבה, ונצטרך לחיות בבית קברות לבניינים ומהפיכה תעשייתית שלא ישמשו אותנו לשום דבר.


(מתוך מגזין Kurv)
אנחנו נתקרב בחזרה לטבע שאיבדנו. מבני אדם שכדי להגיע לצד השני של המשרד מתגלגלים על הכסא, נצטרך לחזור להיות יצורי פרא שהולכים. 
איך חוזרים מהכפר הגלובלי לחיים מקומיים? גומעים את המרחק בקפיצות ענק עם נעליים שמזכירות מאוד את רגלי הגרבילים שחיים במדבר.

(מגזין 160g, פברואר 2010)
אותן נעליים מדהימות מקרוב.

(Dazed and confused, אפריל 2011)

השמש תשרוף את פני האדמה. האם נוכל לחיות בחוץ או שנרד אל המחתרת ונחיה את החיים בתוך האדמה? האם לצבע העור תהיה משמעות כשאין שמש שתצבע אותו? האם האור המלאכותי, אם בכלל, ישווה את אותו הצבע לבגדים שאנחנו לובשים? האם כדי להתבלט בשטח נצטרך ללבוש את הבגדים עם הטקסטורות הכי חזקות שיוצרו?

(מקור: טאמבלר)
אולי זה יראה ככה. מה שהיום נחשב זרם קיצוני בתרבות הסייבר, עם השפעות יפניות מובהקות, יכול להיות הדבר ההגיוני הבא בחיים בתוך מבני בטון שהתאורה היחידה בהן היא אולטרא סגול.

(Dazed and confused, אפריל 2011)
הבידוד מהאנושות. כל אדם יחיה בתוך בועת מגן עם פתחים להתחברות לממשקי האכילה, ההפרשה, הנשימה.


(Lene Kronow)
 החיים בחוץ. התשוקה הנואשת של האנושות "להתלבש" תלחם בתנאי המחיה המשתנים במהירות. אין חולצות מכופתרות, כי החום לא יאפשר את זה. המעצבים ימצאו פתרון אמיתי שיראה דומה לחיים שהיו לנו.

(ווג איטליה)
האם כדור הארץ יעבור תהליך התמדברות והיהפוך למדבר רחב ידיים? ייתכן שהבגדים שנלבש יכסו את הגוף שלנו מכל הכיוונים. כמו הבדואים שחיים במדבר, נלבש דווקא שחור, ודווקא ארוך. 

(הדוגמנית Razor Candy בהפקה עצמית)
 האם נקטין את עצמנו? האם נאכל פחות כדי לייצר פחות זבל, נחנוט את עצמנו במחוכים כדי לא לפתח מבנה עצמות רחב? האם כל דבר שנעשה יחושב במקום ובנפח שהוא יתפוס? 
האם בגדים יהיו מיותרים? ייתכן שהם ישארו כסמל סטאטוס בלבד. בכוכב לכת מת שהטבע בו נהרס על ידי האנושות, מוצרים כמו כותנה יהיו נדירים כל כך שבגדים יהיו מותרות לעשירים בלבד.

(מקור: טאמבלר) 

האם נהרוס את כדור הארץ סוף סוף במלחמה גרעינית? מה שנחשב היום כטרנד בקרב הקהילה האלטרנטיבית, הסייבר גות' יכול להיות המציאות של המחר. מסיכות גז יהיו פריט חובה, נעליים כבדות ומוגנות מהיצורים שיתפתחו בהשפעת הגרעין על האדמה. 
האם האופנה תהפוך פרקטית, ותחזור לשמש כפריט הישרדותי נטו? האם הבגדים שלנו יתפרקו כשצריך, יהיו מלאים בחיבורים על מנת לשאת עלינו דברים? האם הבדים עצמם יגנו על עצמנו ממה שהרסנו במו ידנו?

ובחורה נוספת שחשבה על אופנה עתידית:דיאנה אנג, הבחורה שעפה בתכנית השניה של פרוייקט מסלול אבל לא יצאה לי מהראש, בתצוגת אופנה שמשלבת אלקטרוניקה ובדים.




סופ"ש נעים :).

2 במאי 2011

חוויית הקניה המחורבנת במשביר לצרכן

עבר חודש מאז שהכרזתי על אתגר חדש שהצבתי לעצמי - לא לקנות בגדים.

אז עכשיו אני יכולה לספר את האמת ולגלות ששנשברתי באמצע החודש, אבל למטרה שלא יכולתי לוותר עליה ולכן מבחינתי היא לא נחשבת - הייתי חייבת לקנות חזיית סטרפלס (אחרי שהזמנתי אחת מ-Brastop, לפני חודשיים, היא היתה גדולה עלי, החזרתי אותה, ושכחתי לקנות אחת חדשה) שלא תלחץ לי על הקעקוע החדש. כיוון שלא היתה לי ברירה (לא, ללכת בלי חזיה זה לא שיק ולא מגניב) הלכתי לקנות אחת.
ב-H&M יש חזיות סטרפלס עד מידה D. הן לא עלו לי על הציצי. הלכתי למשביר לצרכן. 
"שלום, אני מחפשת חזיית סטרפלס"
"כן, איזה מידה להביא לך? B? C?"
זה השלב שבו הלבנתי לחלוטין. כאילו, סיריוסלי? אגב, היא טרחה לעשות את זה מול החבר שעמד לידי. למה שלא תלכי לקופה ותכריזי במגפון מה דעתך על מימדי החזה שלי?
"אני כרגע לובשת מידה E, חשבתי יותר בכיוון הזה"
"אה באמת? זה לא נראה ככה!"

פתאום נזכרתי מי זו. זו אותה מוכרת שבגיל חמש עשרה נכנסה לי לתא המדידה, דחפה לי ידיים, שכנעה אותי לקנות את המידה הלא מתאימה ותקעה כאלה מבטים נוראיים. 
אני את הציצים שלי גידלתי בשלב די מאוחר, עד גיל שש עשרה בערך לבשתי מידה B וחשבתי שבזה אצטרך להסתפק כל חיי (וזו ההזדמנות שלי לעודד את כל הבנות שקוראות כאן - יש לכן עוד סיכוי!). מיותר לציין כמה חסרת בטחון הייתי בנוגע לחזה שלי, וכמה כל החוויה הזו לא תרמה לקניה הזו.

אז למוכרת מהמשביר לצרכן - חתיכת חולרע, אני מאחלת לך שהציצי הנפול שלך יגיע לך לפופיק בגיל שישים ואז נראה כמה תהיי בטוחה בעצמך וכמה תרצי להמשיך להעליב קונות שלך.

הבעיה היא שבאמת הייתי לחוצה לקנות חזיה. זה היה יום לפני ערב חג, ואני לא יודעת מה אנשים אחרים סיפרו לכם - קעקוע זה דבר כואב. בשעתיים הראשונות של הקעקוע הייתי בסדר, אחרי שש שעות הגוף שלי כבר נכנס לטראנס משל עצמו ורעדתי כמו משוגעת.  יום אחר כך זה כאב, אבל פחות. גם יומיים אחר כך.
אז קניתי חזיה.


אחת החזיות המחורבנות שקניתי בחיי (תפירה פשוטה מדי, הבד בקושי מחזיק בעומס, והיא הוציאה המון צבע בכביסה), וגם אחרי הנחה של 7% היא עלתה לי 204 ש"ח. של חברת סלוגי, אגב.

אני במשביר לצרכן כבר לא אקנה יותר חזיות. אני מעדיפה להזמין מהאינטרנט ולהסתכן שהחזיה לא במידה שלי, מאשר לעבור את החוויה הזו שוב.