שבוע האופנה בלונדון נגמר ביום שלישי בלי שום תצוגה מעניינת שהפילה מישהו (או אותי) מהרגליים, תצוגות כמו של פיליפ טרייסי (להלן: מייקל ג'קסון חזר מהמתים) לא הצליחו לעבוד עלי עם כל הרעש והצלצולים שמסביב - הבגדים עצמם פשוט לא מעניינים מספיק.
צדיק אחד בסדום של לונדון היה טוד לין, שאם מתעלמים מהבחירה של צבע הקאמל-חול-מת השולט התצוגה, קל להתאהב בפרטים הקטנים שהושקעו בכל אחד מהפריטים (בדיוק כמו אלכסנדר וונג). אני אוהבת בגדים שנראים פשוטים במבט ראשון, וככל שמסתכלים עליהם יותר מגלים את הפרטים הקטנים ש"עושים" את הבגד. הדברים הקטנים האלה שאפשר למצוא בבגדי מעצבים בלבד ואף פעם לא יהיו בבגדים שמיוצרים לרשתות הגדולות.
את האהבה לפרטים הקטנים כמו ההדגשה של הכיסים, בניית הכתפיים כהמשך ישיר לכיס הג'קט, "שבירת" הכתפיים לחללים של ממש, למדתי לראות רק אחרי שהכרתי את הבלוג The Cutting Class, שעוסק בפרטים הקטנים של הבגדים, מצביע על מה שהעין לא מתייחסת במבט ראשון בתצוגה ומפרק לגורמים את המבנה הכללי של הבגד.
קל לשכוח שתהליך עיצוב הוא לא הגדרת פיגורה כללית של בגד. מעצב לא מעצב שמלה, הוא מעצב פריט שכולל בתוכו הרבה מרכיבים שמתייחסים אחד לשני, שמרכיבים בסך הכל "שמלה" או "מעיל" או "נעליים" או משהו שלא נכנס תחת אף הגדרה.
קל לשכוח שתהליך עיצוב הוא לא הגדרת פיגורה כללית של בגד. מעצב לא מעצב שמלה, הוא מעצב פריט שכולל בתוכו הרבה מרכיבים שמתייחסים אחד לשני, שמרכיבים בסך הכל "שמלה" או "מעיל" או "נעליים" או משהו שלא נכנס תחת אף הגדרה.
קל להסתכל על בגדים שעולים על המסלול כ"יצירה" שלמה אבל למעשה מדובר בתהליך עיצוב מורכב הרבה יותר מקשקוש על דף ותפירה לפי גזרה. הפרטים הקטנים שנמצאים בבגד על מנת להביא את הבגד להראות כמו שהמעצב רצה שיראה הם אמנות של המעצב המוכשר, אם התמזל מזלו או של בעלי מקצוע מומחים בסטודיו של כל אחד מבתי האופנה.
הגימור הפנימי של הבד נגזר בצורה שתדמה צווארון לחולצה.
שום דבר לא מקרי בעיצוב. הצווארון עוצב כך ש"ישב" רחוק מן הצוואר
פלטות מיוחדות נתפרו לתוך הבגד, בדומה לביגוד ספורט על מנת לשמור על צורת השרוול
סוף שבוע נעים!
