‏הצגת רשומות עם תוויות קעקוע. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות קעקוע. הצג את כל הרשומות

14 בינואר 2013

יום הולדת, חגיגה נחמדת!

הייייייייייייי! אני חיה!
טוב, לא באמת. הגיעה תקופת ההגשות וכל מה שחשבתי לגבי תפיסת הזמן שלי או היכולות הקוגניטיביות שלי התברר כשגיאה (מסתבר שאני תופרת אחלה בשתיים לפנות בוקר על קיבה מלאה מיץ מנגו).

בנתיים, רציתי לספר שבשבוע שעבר חגגתי יום הולדת 24 ובקושי הספקתי לחגוג, yet alone להתלבש כמו בן אדם או לצלם את עצמי כשכבר כן טרחתי ללבוש משהו שלא היה הראשון בערימת הבגדים מהארון.
מה שעוד קרה בזמן האחרון, הוא ממש מחר, יום שלישי - הבלוג חוגג שנתיים שלמות לחייו האינטרנטיים! לא יכולתי לפספס את המאורע בלי פוסט לציון החגיגות. אפילו אם אין לי כרגע קשר לעולם החיצון, לחדשות אופנה כדי לכתוב עליהן כאן.
החלטתי לסכם את מיטב השנתיים האחרונות בבלוג!

מה שעוד רציתי לציין, זה התנצלות והבהרה: הבלוג כמו כל בלוג אופנה מתחיל חיפש את דרכיו בשלל שבילים בעולם הבלוגיספירה. אחרי שנתיים, אני יכולה להכריז שהדרך שלי פחות או יותר ברורה: לכתוב על מה שמעניין אותי באמת, וזהו.

ההחלטה שלי לצמצם את היקף הפעילות שלי עם חברות יח"צ כמעט לאפס, ולעשות שיתופי פעולה מעניינים בלבד שיעניינו אותי באמת ואולי יעניינו גם אתכן (כי לקרוא על הקולקציה האחרונה של חברה ישראלית כלשהו באלף בלוגים אחרים - אתן יכולות לקרוא בכל בלוג אחר), עלתה לי במחיר כבד של כמעט החרמה מול חברות היח"צ.
כשאני פונה מיוזמנתי לגבי ענין מסויים (אתן יכולות לנחש שלא כדי לקבל מוצרים, לא בזה הבלוג עוסק. יותר לכיוון כרטיסים לתצוגות אופנה מסויימות) היח"צניות כמעט תמיד מתעלמות ממני, עושות את עצמן כאילו הן לא מכירות אותי - אבל ממשיכות לשלוח דואר זבל שלא קשור לנושא הבלוג.

את המחיר הזה אני משלמת, כי המחיר של הכבוד העצמי ואיבוד האופי, ודרדור הבלוג לכמעט זנות וריצה לכל אירוע פלוץ ולא פלוץ שאין לי רווח וגם לא לקוראים ממנו, היה יקר לי יותר. כנראה שלא תקראו בבלוג הזה הרבה פוסטים רבים וראשונים מכל אירוע נחשק כמו כל "בלוגרית מקובלת". אבל אם כן יופיע כאן פוסט ביוזמת יח"צ, היו בטוחות שלא רצתי לאירוע ההשקה כדי שצלם פפראצי יצלם אותי ולקבל שובר קנייה לחנות הספציפית אלא מתוך עניין אמיתי באירוע (לדוגמא, שבוע האופנה) או במותג. אני מתנצלת אם מישהי הבינה מאחד הפוסטים שהמניעים שלי אחרים.

ולחמשת הפוסטים שמייצגים את הבלוג נאמנה ועניינו את הקוראים במיוחד בשנתיים האחרונות:

הפוסט הכי נקרא בתולדות הבלוג, מופיע המון בחיפושים ומביא אחלה של קוראים גם תגובות מרתקות :)


2) הקעקוע הראשון שלי
אין ספק שאתם אנשים אוהבים לראות דם וסבל.


3) גרמניה בשחור לבן
אהבתם מאוד את השמלה המנוקדת, אבל אני רק רוצה להמליץ לבקר בכל סדרת הפוסטים מגרמניה כדי לראות תמונות מהפסטיבל עצמו, מה לבשנו שם ועל מה מדובר בעצם כשאומרים "פסטיבל גותי"


4) קולקציית הבגדים והקעקועים של ז'אן פול גוטייה
זה לא קעקוע, זה גרביון:

5) דיוקן עצמי, ותובנות לגביו
הפוסט עם התגובות הכי מקסימות בתולדות הבלוג!


שבוע טוב שיהיה!

15 בינואר 2012

כרונולוגיה של קעקוע


על המיטה, לפני הקעקוע

קווי מתאר ראשונים

חצי גמור

מוכן ומזומן!

עברה שנה מאז שסבתא נפטרה, והרגשתי שאני חייבת להשלים איזשהו מעגל ולקחת אותה איתי לכל מקום. סבתא היתה ציירת כל חייה ובעיקר בשנים האחרונות, וכל מי שהיה אצלי בבית ראה את העבודות שלה תלויות בכל חדר בבית.

היא ציירה עשרות אם לא מאות ציורים בחייה, והם פזורים אצל כל בני המשפחה. כמה חודשים לפני שנפטרה היא עברה עם כל נכד בבית וכתבה את שמו מאחורי תמונות שאהב. זו היתה הירושה שלנו...


המוטיב החוזר בכל הציורים שלה הוא הילדה הקטנה והצהובה שעשתה משהו אחר בכל ציור, אצלי בבית היא מופיעה פעמיים. הילדה הצהובה שלי שטה בתוך מסגרת נצחית...

9 באוקטובר 2011

קעקועים vs. בגדים בשבוע האופנה בפריז

המצב הכלכלי של העולם בקרשים, ונראה שבתי האופנה משתדלים מאוד לקפוץ מעל הפופיק ולהוציא קרנבלים במקום תצוגות אופנה.

יוצא בית האופנה הרמס (Hermès), ז'אן פול גוטייה, המעצב שנודע ברעש צלצולים וחזיית השפיצים של מדונה, העלה בשנה שעברה את בת' דיטו על הבמה, סולנית להקת ה-Gossip ואושיית אופנה במידה 56 ועשה רעש וצלצולים. השנה נראה שכל ההצגה התגמדה לקראת השואו שהרים בית האופנה במטרה לעשות עוד קצת כותרות בתקשורת ולהציג את המעצב כ"עוד אחד עם אמירה" ולהוציא אותו מהבנאליות של הבגדים.

נראה שהיום להיות רק מעצב זה כלום. כמו הדוגמגישות גם המעצבים צריכים להיות קוקו ואקסטרווגנטים, להיות אושיות תקשורתיות ולקבל את ברכתם של המגזינים הגדולים לאופנה. וכל זה לא יצליח בלי קרקס תקשורתי מהתצוגה של הבגדים.

השנה שאלת דימוי הגוף העצמי התקדמה מ-"איזה גודל הוא באופנה", לשאלת "מה את מביאה עם עצמך", ליטרלי.
השנה המשיך גוטייה בקו הרוקיסטי הנוטה לאייטיז שלו כתמיד, כשההתעסקות בדימוי הגוף עבר לנושא הגוף והקעקועים.

הדוגמניות עלו לבמה כ"מוצגים", כל אחת נושאת מספר והכרוז קוראת בשמה של הבחורה ומספרת עליה ועל התחביבים שלה. המסקנה? הבגדים של גוטייה יעשו אותך בחורה מעניינת שכולם ירצו לדעת עליה או לקנות דייט איתה.


הקעקוע הוא כמו בגד. הוא חושף את האישות שלך בפני כולם ויכול גם לשקר ולהציג אותך בתחפושת. קשה שלא להתעניין בקעקועים יותר מהבגדים, אבל אם הייתי יכולה הייתי קונה כל אחד מהפריטים בתמונות מהמסלול.
האם קעקועים הם באמת טרנד? האם פירסינג זה רק "משהו שבאופנה" ויחלוף? גוטייה מציג השנה את השאלה ועונה עליה בו זמנית:



בין הדוגמניות הרגילות הופיעו דוגמניות אלטרנטיביות מקועקעות ומחוררות (פירסינג), לדוגמניות הרגילות נוספו קעקועים ופירסינג, וכתשובה האולטיבמטיבית לשאלת "האם זה רק טרנד" הציג גוטייה מגוון בגדים, אקססוריז ונעליים בהדפסי קעקועים ופירסינג.



חושבת שקעקועים זה מגניב? חסכי לעצמך כסף וזמן וקני גרביונים עם הדפס קעקועים!



בא לך להעריך את המעצב האהוב עלייך ליומיים הקרובים? הדביקי קעקוע זמני עם שמו על הזרוע! (נא לסובב את הראש כדי לקרוא)


התצוגה התמלאה בתסרוקת הפינאפ עם טוויסט קטן: נהוג לבנות את התסרוקת הזו כשהספוג מוחבא בפנים. בתצוגה בחרו להציג את התסרוקת כזיוף, את הקעקועים כזיוף, את הפוזה כזיוף. זיוף לגיטימי, אבל זיוף.


במקום לקעקע את בית החזה את יכולה לקנות שרשרת עם הקעקוע האהוב עלייך!









לינדזי ויקסון האגדית במשקפי שמש עם פירסינג (!), וזרת עם עגיל בציפורן.


במקום לחורר את עצמך ולהשאיר צלקות, את יכולה לתקוע פירסינג במכנסיים!


פירסינג על בגדים.


אז מה יותר מעניין? הבחורה או הבגדים?

25 באוגוסט 2011

חופש אמיתי מאופנה

היי, חזרתי!
ברודוס היה חופש אמיתי. לקום בבוקר, ללכת לאכול, ללכת לבריכה, ללכת לישון, לקום, ללכת לאכול, ללכת לישון. לא לעשות כלום, בקיצור. המצלמה טסה איתי, אבל לא הרגשתי צורך לצלם שום דבר וזה הרגיש לי כל כך הרבה יותר חופשי מהתיעוד האינסופי של כל פיפס באי הזה.

הדבר היחיד שתקבלו מהחופשה שלי הוא תמונה עם שמלת סמרטוט מפוארת שהחזיה שלי מבצבצת ממנה, וחיקוי לנעלי קרוקס שאני נועלת בבית כשאני עושה ספונג'ה (ובמקרה זה, עומדת להכנס לתעלה עם מים קפואים עד אמצע השוק ולא מתכוונת להקריב את אחד מזוגות הסנדלים שלי לעניין).


אז מה עשיתי בשבועיים האחרונים? חיפשתי משהו לעשות עם החיים שלי, פחות או יותר. הסטרטאפ שעבדתי בו עזב לניו יורק, מה ששהשאיר אותי מחוסרת עבודה ומבולבלת קלות. היקום כנראה חשב שאין צורך להלאות אותי בחיפושים יותר מדי, וביום ראשון כבר חתמתי חוזה בחברה מבטיחה ומגניבה לחלוטין, מה שהשאיר לי את השבוע הזה לנוח, ולנוח הרבה.
 
כשאני מתכוונת לנוח, זה לעוט בכל יום על חלק אחר בבית ולארגן בו משהו, במקרה זה מגירת התחתונים שלי שלאט לאט הפכה למפלצת שאין לה התחלה ואין לה סוף.
 


מגירת התחתונים כמשל לחיים שלי - מבולגנים עד שאי אפשר לשאת בזה יותר.


מקיאה את המחשבות שלי החוצה.

 
זהו. אפשר ללכת לנוח עוד קצת.

14 במאי 2011

אמנות קבועה ואמנות קצת פחות קבועה.

האמנות הקבועה:
מסיבה לא ברורה, למרות שמדובר בבלוג אופנה, הפוסט שכולם התעניינו בו באמת היה הקעקוע שלי. זה גרם לי לחשוב קצת על "אופנה" ואיך שאנחנו רואים אותה בעולם היום. אופנה זה בגדים, אקססוריז, נעליים, אבל בתכלס השורה התחתונה של כל זה היא ביטוי עצמי. אצלי לפחות זה כך. אני לא לובשת בגדים רק כי הם יפים ובדרך כלל רואה איזשהו רעיון מאחורי בגד או לבוש כללי.
אז מה ההבדל בין בגדים לקעקוע? לא הרבה. רק שאחד קבוע לחלוטין והשני מתחלף בכל יום. את הבגדים אפשר להחליף כמו אופי, הקעקוע ישאר שם אם תאהב אותו ואם לא.

ביום חמישי ישבתי לעוד שלוש שעות של סשן סיום. הכנפיים כבר החלימו, האדום שאתם רואים הוא התיקונים והתוספות.


דאבל מייאו.

 וכדי לא לבזבז מקום של פוסט לשוא...
האמנות הקצת פחות קבועה:
פתאום התחשק לי לקשקש. פתחתי את הGoogle Reader שלי כדי לראות מה חדש ב-RSS שלי.

הפוסט הראשון שהופיע היה פוסט של בלוגרית האופנה הסופר-מפורסמת ג'יין אלדרידג', מהבלוג Sea of Shoes, שמהלל את עולם האופנה עם דגש על נעליים. לי אין חיבור טוב מדי עם נעליים, אני ביגפוט ושום דבר לא נוח לי וגם הנעל הכי נוחה בעולם תעשה לי פצעים בכף הרגל חצי שעה לאחר הליכה בה. זה סיוט שכנראה לעולם לא יגמר... הרבה יותר כיף להסתכל על תמונות ולדמיין שהייתי יכולה לנעול משהו כזה אי פעם.

מעבר להיותה בלוגרית מוצלחת, ג'יין היא פשוט בן אדם נורא יפה. אני לא יודעת מי מצלם אותה, אבל הוא עושה את זה טוב ותופס את השיער הכתום שלה בזוויות כאלה מופלאות...


החלטתי להוציא מהארון את צבעי המים המוזנחים שלי שהשתמשתי בהם בערך שלוש פעמים.
אני מניחה שאחרי כמה ציורים מחורבנים יתחילו לצאת הציורים המוצלחים יותר...

לא דומה במיוחד, אבל לא מביך עד כדי חיסול ראיות של הדף.

21 באפריל 2011

שש שעות של קעקוע בלתי נגמר.

עבר רק שבוע, אבל נראה שזה השבוע הכי עמוס שהיה לי בתקופה האחרונה ואין לי מושג מאיפה להתחיל לספר על הדברים המעניינים. אני חושבת שהיום אחסוך את סיפורי התלאות שלי ואתמקד בעיקר בתמונות. האירוע האחרון הכי מעניין שקרה השבוע היה הקעקוע שעשיתי ביום ראשון.

בגיל שש עשרה אהבתי את Queen, הלקה. אבל ממש. הייתי שומעת את כל הדיסקוגרפיה שלהם במשך חודשים שלמים, חופרת את המילים שלהם, ובצורה די מוזרה בכלל לא מעריצה את פרדי מרקיורי כמו כל שאר המעריצות. אהבתי אותם כל כך עד שרציתי לקעקע את הסמל שלהם על הגב.
לא יודעת אם מישהו מכיר את הסמל, אבל הוא נראה כך:

די מסובך.

הגעתי למסקנה שזה רעיון מטופש ואני אתחרט עליו אחר כך, ואת הרעיון השארתי בצד. אבל הרעיון לא עזב אותי והמשיך להופיע לי בחלומות... התחלתי להבין שלכתר יש יותר ממשמעות אחת, והרעיון התפתח קצת.

שש שנים אחר כך החלום עדיין היה שם. חסכתי מספיק כסף, והבטחתי לעצמי שאתקעקע אחרי הירידה במשקל. בדיעבד את הירידה במשקל לא ממש סיימתי, אבל הגעתי לנקודה שנוח לי בה מספיק כדי לחשוף את הגב שלי לציבור הרחב, לרבות סימני המתיחה הישנים.

ולתמונות (באדיבות החבר עידן שדאג לצלם). לחצו על התמונה כדי לפתוח את התמונה לגודלה המלא.

קווי המתאר.

מתחילים לקעקע את כנף שמאל. 

 הכנף השמאלית הושלמה.

שש שעות אחרי, טאצ' אפים אחרונים לכנף ימין.

ולשאלות שכל אחד שאל כשראה את הקעקוע -
מה עם הכתר? יומשך בסשן נוסף בחודש הבא.
איך  החזקתי מעמד את שש השעות? וול, בהפסקות. אפילו סושי הספקתי לאכול באמצע.
מי המקעקע? רועי פנטגרם.

המשך חג שמח שיהיה לכם :)