כשמדברים על בחורות שמתעניינות באופנה, תמיד מדמיינים איזו היפסטרית עם בגדים מוזרים או אחת שנראה כאילו יצאה מקטלוג של זארה, עם עיתון של ווג ביד. אף פעם לא הייתי כזו.
אותי תמיד עניינו הבגדים, הבדים, איך הם יושבים על הגוף ואיך תופרים אותם. עניין לי את התחת כל העניין הזה של "מה אין ומה אאוט" ו"מה הדבר החם הבא" ו"איזה טרנד מגניב, גם אני רוצה להתלבש ככה".
הסיבה שההתעניינות שלי באופנה היתה מוגבלת רוב הזמן היתה השילוב בין העובדה שהגוף שלי מעולם לא התאים אליה - מאז ומעולם הייתי שמנה, לבין העובדה שעולם האופנה האמיתי, האליטה, עולם המסלול, הוא פשוט דבר לא נגיש.
לא מפליא במיוחד, שהרבה אנשים חושבים שאופנה זה עולם פלצני ומיותר. מה אתם חושבים כשאתם רואים משהו כזה על המסלול? זה לא לביש. זה לא מזכיר אפילו משהו שדומה לבגד שאפשר ללבוש ליום יום, ואפילו לא לאירועים (אלא אם את בת מצווה שיוצאת מתוך צדפה/לב מתפוצץ/עוגה בגובה 4 מ'. אז הדבר הזה לגיטימי).
אז זהו, שהבגדים על המסלול אמורים להראות ככה.
יום אחד הבנתי שהם אמורים להעלות סימני שאלה, הם אמורים להראות בומבסטיים ומטורפים, הקרקס הזה צריך להתוות את הדרך ולהציג את הרעיון הכללי של הבגדים שיגיעו בסופו שלדבר אל החנויות. הבגדים והתחפושות והאיפור מראים על מה חשב המעצב, אבל בפועל הצרכנים מקבלים בגד שלא נראה כמו במסלול, שמותאים לקהל הרחב. הגזרה שונה ופחות נראית כאילו נתלתה על קולב, הצבעים פחות בוהקים, החיתוכים שחושפים איברים שנשים רגילות לא יחשפו (כמו גב פתוח עד הישבן, מחשוף עד הפופיק) מתעדנים והופכים לבגדים שהם Ready to wear.
זה נראה כמו בזבוז אמיתי. הפקה שעולה מאות אלפי דולרים בשביל בגדים שאף אחד לא ילבש, וכל המוזמנים הולכים לתצוגות האופנה בפנים רציניות כאילו אלה הבגדים שהם באמת מתכוונים ללבוש בעונה הבאה.
אבל איך היה נראה עולם האופנה אם זה לא היה קורה? שטוח, ריק, חסר מועף. הבגדים היו בגדים בלבד, הרעיונות היו נשמרים במחברות. אם הייתי צריכה לעצב בגדים הייתי משתגעת רק מהרעיון לעצב את גרסת ההעתק-הדבק שכל בית אופנה מוציא בכל עונה מחדש. הכל נראה אותו הדבר. אין שום דבר ממש קיצוני, הבגדים רק הופכים צמודים או רפויים יותר, ארוכים או קצרים יותר.
על המסלול אתה יכול לעשות מה שבראש שלך ולהציג את הצד האמנותי האמיתי של תעשיית האופנה וקצת פחות להתרכז במה ימכור ומה לא. העיקר הוא ה"וואו".
כריסטיאן דאדא, סתיו/חורף 2011
אמנם יש לה קן של ציפורים על הראש, אבל ג'קט העור נראה רגיל לחלוטין. הרעיון של חצאית שקופה מעל מכנסיים קצרים אטומים גם הוא לא כזה מופרך, ונראה אפילו די להיט במסלולי האופנה בזמן האחרון.
ארקן קורו (Erkan Coruh), סתיו/חורף 2011
שמלה עם עשרות חורים פעורים של רוכסנים לא סגורים. עם גזרה יותר ידידותית למשתמש, פחות רוכסנים ומחשוף סגור יותר ימכרו אותה מצויין.
פטימה לופז, סתיו/חורף 2011
על המסלול אפשר ללכת ככה, במציאות רק חסרה גופיה לבנה מתחת לשמלה והיא תתאים ליום עבודה רגיל במשרד.
לקו בוקיה (LAKO BUKIA) , סתיו/חורף 2011
לא חובה ללבוש את השילוב ההזוי שמוצג על המסלול. המכנסיים האלה היו יכולים להמכר בקלות בזארה (ולמען האמת, היו כאלה בחורף שעבר בצבע חום).
לקו בוקיה (LAKO BUKIA) , סתיו/חורף 2011
הבד המבריק והניגוד החזק של הצבע מבהיל ממש, אבל כשמסתכלים על החצאית רואים שיש כזו גם במנגו, וחולצה כזו מבד פחות מבריק אפשר גם למצוא בחנויות.
מנואל בולנו, סתיו/חורף 2011
על המסלול מוצגת התפלצת הזו, שלא תתקבל בקלות ברחוב. המעיל קצת מוזר, אבל החצאית עם הרוכסן הגלוי מקדימה לחלוטין יכולה להשתלב ללבוש יומיומי.
מנואל בולנו, אביב/קיץ 2011
השילוב המוזר של הבחורה שהרגע יצאה מאשפוז במוסד סגור מעלה תהיה, אבל אם נדמיין את הטוניקה הזו מעל סקיני לבן או מכנסיים שחורים, היא לחלוטין לבישה והגיונית.
הנריק ויבסוב, אביב/קיץ 2011
הכובע/צעיף על הראש הופך את כל המופע הזה לקרקס מקורי, אבל בתכלס - אפשר לראות אוברולים כאלה ב-H&M.
כל מה שצריך זה לפתוח קצת את הראש ולדמיין.
