‏הצגת רשומות עם תוויות בלוג אופנה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בלוג אופנה. הצג את כל הרשומות

27 בספטמבר 2012

געגועים לאלכסנדר מקווין

למכורות האופנה מזריקות לעצמן את ההפקות האופנה מהאינטרנט ישר לוריד אני לא הולכת לחדש כלום, אבל מי שלא מבזבזת שעה ביום (על מי אני עובדת? גם שש וגם עשר שעות אם אני בחופש ואין לי תכניות) במעבר על כל מה שחדש באינטרנט עוד לא מכירה את Fashion Gone Rough.
קודם כל, קבלו את הבלוג כבלוג מומלץ, ורוצו להרשם לעדכונים, הבלוג אוסף הפקות אופנה מכל מגזין בעולם שהכותבת הצליחה לשים עליו את ידיו, והפקות אופנה עצמאיות שצולמו במיוחד לבלוג.
השבוע פורסמה הפקה חדשה בשם “Dreaming of McQueen”, שכולה געגועים לאלכסנדר מקווין בשיאו. ההפקה הזו נחתה בדיוק במקום, כשהחסרון של מעצב ברמתו מורגש מאוד, אחרי שבועות אופנה מדשדשים במיוחד.


אני חייבת לציין שהבחירה של הבגדים והסט היתה מוזרה מאוד בהתחשב במטרת הפרוייקט: לא חשבתי שמדובר בבגדים של מקווין אלא הומאז' לעבודתו. הייתי בטוחה שמדובר בשמלה של דולצ'ה וגבאנה מהקולקציה האחרונה או זו שלפניה, בהתחשב בעובדה ששתיהן הפכו ללהיט היסטרי בכל מגזין שיצא בחודש האחרון.

מכל העבודות המעולות והאוונגרדיות של מקווין, בחרתם את מה שנראה כמו של כל מעצב אחר?



להפקה המלאה בFashion Gone Rough.

במקום להתבאס מהזכרון העמום והגרוע של אלכסנדר מקווין, בחרתי להביא כמה עבודות שלו מכל השנים, מן התצוגות ומן התערוכה שהוצגה לפני שנה.
לאחר מותו ב-2010 (בהתאבדות דרמטית, כזכור) הוצגה תערוכת Savage Beauty בניו יורק ולאחר מכן פורסם ספר עם צילומים של כל הדגמים שהוצגו בתערוכה ושלל טקסטים נפלאים שמתארים את העבודות שלו מכל השנים.


אני ממליצה ללחוץ על כל תמונה ולצפות בה בגרסה המוגדלת!

שמלה עשויה נוצות יען צבועות באדום, ולוחיות זכוכית אדומות שנועדו כדי לגרום לצופים לחשוב על דם.
השמלה היא חלק מקולקציה שיצאה במטרה לאתגר את עין הצופה ולשאול אותו "מה הוא יופי אמיתי?"

מעיל מתוך קולקציית "זה ג'ונגל שם בחוץ", שיצאה בשנת 97'.
על המעיל מודפס ציור משנת 1430, והקולציה עסקה בכלליות בפגיעות האנושית מול הטורפים האורבים

מתוך התצוגה "The Horn Of Plenty" שעסקה בהערצה העמוקה למסורת ההוט קוטור, ולחתרנות שכנגדה

מתוך התצוגה "The Horn Of Plenty"


מתוך התצוגה לאביב 2004, "נפטון" שעסקה ברומנטיקה
בתמונה ימנית התחתונה מופיעה קייט מוס כהולוגרמה, וכל הדוגמניות כולן בגובה 1.80 מטר ויותר כדי להאדיר את האפקט הדרמטי של הנשים הארוכות והאלגנטיות, כרמז לרומנטיקה

שמלת ה"צדפה", מתוך קולקציית "Irere", שמתארת את הסיפור של אישה שבירה על חוף שמתפתחת לפיראטית, כובשת, ולבסוף לאלה אמזונית.
השמלה מורכבת ממאות שכבות של אורגנזה.

צמר רקום במשי, מתוך תצוגה בשנת 2001 בשם "VOSS",

ובונוס: אלכסנדר מקווין היה אלוף התצוגות המופרעות על המסלול (תלה דוגמניות באוויר, העלה את קייט מוס כהולוגרמה, הלביש דוגמנית בשמלה לבנה וצייר עליה בגרפיטים עם מכונות, הציג תצוגה שלמה בריקודים על המסלול עם רקדנים מקצוענים והכניס אישה ערומה לתוך תא גזים שקוף), אבל להעלות משחק שחמט חי עם דוגמניות כתצוגת אופנה זה עשרים צעדים לפני כולם. תרתי משמע.




סופ"ש נעים רבותי :)

26 במאי 2012

קווה קווה דה לה אומה

מכל הבלוגים האחרונים שהכרתי, יש אחד שכיף לי לעקוב אחריו במיוחד. הבלוג המומלץ השבוע הוא Qua Qua, בלוג אופנה של בחור ישראלי עם ניחוח אירופאי לחלוטין בשם אסף.


כהרגלי בכל פוסט "בלוג מומלץ", ציירתי תמונה מתוך הבלוג Qua Qua



אסף, בן 26 מתל אביב, סטודנט לאמנות וקולנוע משתמש בהשכלתו הנוכחית להעשיר את עולם האופנה שלו בצורה מיוחדת. הוא מנתח את הבגדים שהוא לובש לפי השראות וזרמי אמנות, ורואה את עולם האופנה בזוית מאוד שונה מרוב הבלוגים הקיימים - שרואים אופנה בתור "יופי" בלבד.



אסף לוקח את האופנה ומפרק אותה למרכיבים קטנים, ומבחין בהם בהופעה השלמה. כל האאוטפיטים שלו מושלמים עד הפרט האחרון, דבר בנדיר במחוזות ישראל ונדיר עוד יותר במחוזות הלבוש הגברי. התמונות של הפרטים הקטנים הן החלק הכיפי בכל הבלוג שלו.

אסף מגיע להתארח פה בבלוג ב"להוציא את השלדים מהארון" ולענות לשאלון הבלוגרים שלי:


מי אייקון האופנה שלך?
אייקון אופנה? יש הרבה אבל המרכזיים הם קוקו שאנל - בגלל החלוציות והדעתנות הפמניסטית הבלתי מתפשרת שלה, אלכסנדר מק-קווין ז"ל, קארל לגלפלד ודפני גינס.
אני אוהב את מקווין ז"ל בגלל הגאונות האוונרדגיות הייחודיות, האימג'ים הבלתי מתפשרים והאמנות שהיא יוצר מהבגדים -  כל שמלה ו/או אאוטפיט שלו נראה כמו פסל מודרני, בעלת נוכחות. את קארל לגלפלד אני אוהב בגלל העוצמה והאימג' שהוא משדר, יש אצלו גם משהו מאוד אצילי, חלוצי-ראשוני ונקי בקולקציות שלו, אני מאוד אוהב את התרגום שלו.
מבחינת מתלבשים אני מאוד אוהב את דפני גינס, ממשפחת האצולה הסקוטית בגלל אורח החיים חסר הפשרות והייחודיות האקסטרווגנטית שלה לאופנה ולאמנות בכלל, היא משלבת תמיד בין השניים באופן שגורם לי להחסיר פעימה כל פעם מחדש. היא מצליחה לשמור על חלוציות וייחודיות גם בפרטי הפרטים הקטנים ביותר.


איפה אתה קונה ומשיג את הבגדים שלך?
הבגדים שלי יכולים להיות מהאינטרנט/ חנויות יד שנייה/ טופמן/ אייצ' אנד אמ וזארה. אין לי מגבלה ואף פעם לא תשמעו אותי אומר "את זה לא הייתי לובש"- נאבר סאי נאבר, אני תמיד הולך עם הכל ולא שולל ללבוש כלום. פרי יור מאינד, הכל הולך עם הכל ואין חוקים.

מה אתה אוהב באופנה?
מה שאני אוהב באופנה זה את חופש הבחירה הטמון בה את המגוון האפשריות הבלתי נגמר את הדינאמיות והשינוי שיש בשילובים הרב תרבותיים הגלומים בה, הביטוי העצמי, הוראציות השונות לאותה השראה, האפשרות לשקף ולערטל את ההבעה שלך תוך הבעת מסר ייחודי.
אני אוהב באופנה גם את האפשרות לגבש חוקים מסוימים כדי לנפץ אותן שוב ושוב.


מה הוביל אותך לפתוח בלוג אופנה משלך?
למה פתחתי את הבלוג אופנה שלי? מכמה סיבות, אמנה את 2 המרכזיות שבניהן:

1. אני קורא בלוגים של אופנה משהו כמו 5-6 שנים, וחי את ההשפעות השונות והטרנדים, ההשראות וכו'. אנשים שלא נוהגים לחשוב יותר מידי על הלבוש כאמצעי הבעה שואלים אותי "מה חשבת לעצמך שהתלבשת ככה?" או "למה יצאת דווקא ככה מהבית?" - שהשאלה הזו החלה לחזור על עצמה שוב ושוב בתדורת גבוהה (מאוד) הרגשתי צורך להשיב ולהסביר באופן "ממוסד" יותר ולא על רגל אחת.. הכוונה בבלוג היא להסביר את הדרך שבה אני מתרגם את הלך החיים וההוויה סביבי מרגשות ללבוש.

2. חלק מהרעיון של הבלוג הוא לנסות למתוח את גבולות המקובל ולהרחיב את מעגל הנורמה המוכרת, ליצור ולהציג שילובים ורעיונות שונים שיסייעו להנחיל עוד עקרונות ורעיונות חדשים ולהרחיב את מאגר הידע השגור והמוכר= לא עוד רק שילובי שחור-לבן-כחול-חום אלא ורוד עם כתום וכו'..
לאתגר את התפיסה והחשיבה האנושית.

האם יש לך איזו אמרה שאתה הולך לפיה כשאתה מתלבש/קונה בגדים?
כשאני קונה בגדים אני מנסה לתרגם טרנדים להוויה שב ה אני נמצא, ולמה שקורה סביבי או מקיף אותי. לדעתי אסור לעולם לומר "אני לא קונה בחנות XYZ" או "לעולם לא אלבש XYZ".
צריך להתאים את הבגד לאופיו של האדם ולא לשאול אנשים "איך הבגד בעיניך"- חשוב שהגזרה תהיה נוחה, אך חשוב לא פחות שהאדם הלובש את הבגד יהיה שלם וירגיש איתו בנוח, כך שידע שבגד מהווה חלק מהחזות הויזואלית שלו ולא של מי שהוא רוצה להיות.
התפיסה שלי היא ש"חיים פעם אחת - נא להתלבש בהתאם". אל תוותרו לעצמכם כדי להתכופף מול מוסכמות או תכתיבים חברתיים, תהיו תמיד מי שאתם ואל תתביישי או תצטדקו - חיו עם האמת שלכם ואל תחשבנו לאף אחד. יש מקום לטעויות וזה מקסים לראות אנשים שמעיזים וטועים אז אל תתביישו לנסות. תמיד תזכרו שכל יום הוא קסום ומיוחד מעצם טבעו החד פעמי והבלתי חוזר - נצלו את התחושה הזו להרכבת לבוש ייחודי מהול בטעם ואמירה אישית - ללא פחד וללא חשש.

מי ההשראה שלך?
ההשראה שלי בלבוש מאוד מגוונת. כל מה שמעניין או מגרה את המחשבה שלי, זה יכול להיות נושא/דמות משפיעה שלמדתי עליה, הסבים שלי משני הצדדים, אדם מעניין שראיתי ברחוב או שדיברתי איתו/ה ספר מעניין שקראתי, חוויות טובות/רעות שקראו לי או אפילו זיכרון ילדות שעבר לי בראש.
או סתם פרשנות שלי למתרחש לנגד עיני- הכל מתערבב למיקס אחד היברידי שמשפיע על בחירת הלבוש שלי.

לבלוג Qua Qua


חג שבועות שמח!

26 בפברואר 2012

פותחים את השבוע עם בלוג מומלץ: נדיה אבולסון

הבלוג המומלץ לשבוע הזה הוא בלוג אופנה וסטייל אישי שלי אישית גרם לפעור את פי מול המסך ולבהות.

הנוף הבלוגרי מלא במאות אם לא אלפי בלוגים שעוסקים באופנה שמלאים בבנות שנראות כולן אותו הדבר, מתלבשות אותו הדבר וקצת קשה לזכור מה הסגנון של כל אחת מהן. בניהן חיות פנינות קטנות, בנות שמתעדות את הסטייל האישי שלהן באמת ובתמים ולא מנסות "להראות כמו". 


לא יכולתי שלא לצייר אותה


נדיה אבולסון, בלוגרית אופנה, דוגמנית אופנה מלאה, אספנית בגדי וינטג (שאת רובם היא לובשת ומצטלמת בהם, ומוכרת באטסי שלה) ומעצבת היא עוד אחת מהבלוגריות שאי אפשר לשכוח. מעניין לה את הישבן מה שאתם חושבים על הישבן והירכיים שלה והיא כאן כדי להגיד לכם מה יפה וטוב, ולא כאן כדי לשמוע מה אתם חושבים.


30 ביוני 2011

להיות שונה: החיים כפריקית במסתור

קודם כל, בואו נבהיר משהו על הפוסטים הקודמים והבאים: על אחריות הקוראים בלבד לזהות ציניות בין שורות הבלוג הזה. אין לי שום כוונה לכתוב התחנפויות, ואין לי שום רצון ללכלך על אנשים מסויימים. יש לי רצון בלתי נשלט להצביע על תופעות חברתיות, ותצטרכו להסתדר עם מה שיש.

אני לא יודעת מה קורה לי בזמן האחרון. ייתכן וזה היאוש הקל מהאופנה המשמימה שנמצאת כרגע על הקולבים. ייתכן והאשמה בעליית מחירי הכותנה או במצב הכלכלי העולמי, בסופו של דבר מה שאני מקבלת בתור מוצר הוא קופי פייסט של אותם בגדים, אותו שעמום, אותה תפירה מחורבנת ובדים לא נעימים, וכבונוס חצי מהבגדים בחנויות הרגילות לא עולים עלי.
הסיבוב בקניון הפך למתיש. לא כיף לי. לא כיף לי לגעת בבדים, לא כיף לי לראות שמלות שנמכרות בסין בשקל וחצי נמכרות בחנויות בגדים (הלו, רנואר, ראיתי את השמלה שלכם נמכרת ב-20 ש"ח ב"טאו באו") ב-250 ש"ח לכל הפחות.

אני מפנטזת על בגדים אחרים, כל כך אחרים שהם לא לגיטימיים ליום יום. הלוואי ויכולתי להגיע למשרד (המקום בו אני מבלה חצי משעות העירות שלי אם לא יותר) עם שמלה ענקית וקרינולינה, עם מחוך, עם בגדים ודוגמאות שלא מקובלים ביום יום.
מעבר לעובדה שהמבטים שיתקעו בי ברחוב יהיו לא נעימים, זה פשוט לא פרקטי. אי אפשר לשבת עם מחוך יום עבודה שלם, אי אפשר לשבת על שמלה שמתנפחת חצי מטר מהגוף.

האמת היא, שאנסטסיה אמרה על זה משהו עוד לפני. לכו לראות מה היא תפרה!

 היחידה שמוצאת את את הנעליים והחצאית הגיוניים, ליידי גאגא.


אם היתה לי טירה במדינה חסרת שמש, כנראה שזה מה שהייתי לובשת בה.
הבונוס הוא שלא צריך לנקות את הרצפה, השמלה כבר תגרור הכל.



2008, 15 קילו יותר, המחוך הראשון (והמחורבן) שלי. מן הסתם, המקום היחיד שלגיטימי ללכת ככה בישראל זה למסיבה.


2008, וזו דוגמא למגפיים האהובות שלי שהייתי מתה לנעול כל יום. הן נוחות להפליא, הסיבה האמיתית שהיא שאני לא מסוגלת להתמודד עם המבטים המוזרים כל בוקר מחדש.


 אפריל 2010, עוד מחוך!


החדשות הרעות הן שאין חדש תחת השמש ואני אמשיך ללבוש ביום יום דברים נוחים אך משעממים.
החדשות הטובות הן שמצאתי לי את המקום המתאים להתלבש כמו קוקו אמתית, מקום שאף אחד לא יתקע בי מבטים מוזרים.



המקום: גרמניה, יולי 2010. האירוע: פסטיבל פריקים ומוזיקה אלטרנטיבית על טהרת הגות' ואלקטרו. 
לשמחתכם, אני חוזרת לשם עוד שלושה שבועות כדי לצלם את הקרקס האנושי הזה.



דצמבר 2010, מפגש פורום אופנה אלטרנטיבית. המחוך מגרמניה (וכבר רואים שהוא גדול עלי, וכן, הוא למכירה), החצאית גם. החולצה באדיבות אמא.


ככה היו נראים החיים שלי אם לא היו סיבות כמו מזג אוויר ואנשים עם דעות חשוכות מרפא שיעצרו אותי.
:)

14 במאי 2011

אמנות קבועה ואמנות קצת פחות קבועה.

האמנות הקבועה:
מסיבה לא ברורה, למרות שמדובר בבלוג אופנה, הפוסט שכולם התעניינו בו באמת היה הקעקוע שלי. זה גרם לי לחשוב קצת על "אופנה" ואיך שאנחנו רואים אותה בעולם היום. אופנה זה בגדים, אקססוריז, נעליים, אבל בתכלס השורה התחתונה של כל זה היא ביטוי עצמי. אצלי לפחות זה כך. אני לא לובשת בגדים רק כי הם יפים ובדרך כלל רואה איזשהו רעיון מאחורי בגד או לבוש כללי.
אז מה ההבדל בין בגדים לקעקוע? לא הרבה. רק שאחד קבוע לחלוטין והשני מתחלף בכל יום. את הבגדים אפשר להחליף כמו אופי, הקעקוע ישאר שם אם תאהב אותו ואם לא.

ביום חמישי ישבתי לעוד שלוש שעות של סשן סיום. הכנפיים כבר החלימו, האדום שאתם רואים הוא התיקונים והתוספות.


דאבל מייאו.

 וכדי לא לבזבז מקום של פוסט לשוא...
האמנות הקצת פחות קבועה:
פתאום התחשק לי לקשקש. פתחתי את הGoogle Reader שלי כדי לראות מה חדש ב-RSS שלי.

הפוסט הראשון שהופיע היה פוסט של בלוגרית האופנה הסופר-מפורסמת ג'יין אלדרידג', מהבלוג Sea of Shoes, שמהלל את עולם האופנה עם דגש על נעליים. לי אין חיבור טוב מדי עם נעליים, אני ביגפוט ושום דבר לא נוח לי וגם הנעל הכי נוחה בעולם תעשה לי פצעים בכף הרגל חצי שעה לאחר הליכה בה. זה סיוט שכנראה לעולם לא יגמר... הרבה יותר כיף להסתכל על תמונות ולדמיין שהייתי יכולה לנעול משהו כזה אי פעם.

מעבר להיותה בלוגרית מוצלחת, ג'יין היא פשוט בן אדם נורא יפה. אני לא יודעת מי מצלם אותה, אבל הוא עושה את זה טוב ותופס את השיער הכתום שלה בזוויות כאלה מופלאות...


החלטתי להוציא מהארון את צבעי המים המוזנחים שלי שהשתמשתי בהם בערך שלוש פעמים.
אני מניחה שאחרי כמה ציורים מחורבנים יתחילו לצאת הציורים המוצלחים יותר...

לא דומה במיוחד, אבל לא מביך עד כדי חיסול ראיות של הדף.