קודם כל, בואו נבהיר משהו על הפוסטים הקודמים והבאים: על אחריות הקוראים בלבד לזהות ציניות בין שורות הבלוג הזה. אין לי שום כוונה לכתוב התחנפויות, ואין לי שום רצון ללכלך על אנשים מסויימים. יש לי רצון בלתי נשלט להצביע על תופעות חברתיות, ותצטרכו להסתדר עם מה שיש.
אני לא יודעת מה קורה לי בזמן האחרון. ייתכן וזה היאוש הקל מהאופנה המשמימה שנמצאת כרגע על הקולבים. ייתכן והאשמה בעליית מחירי הכותנה או במצב הכלכלי העולמי, בסופו של דבר מה שאני מקבלת בתור מוצר הוא קופי פייסט של אותם בגדים, אותו שעמום, אותה תפירה מחורבנת ובדים לא נעימים, וכבונוס חצי מהבגדים בחנויות הרגילות לא עולים עלי.
הסיבוב בקניון הפך למתיש. לא כיף לי. לא כיף לי לגעת בבדים, לא כיף לי לראות שמלות שנמכרות בסין בשקל וחצי נמכרות בחנויות בגדים (הלו, רנואר, ראיתי את השמלה שלכם נמכרת ב-20 ש"ח ב"טאו באו") ב-250 ש"ח לכל הפחות.
אני מפנטזת על בגדים אחרים, כל כך אחרים שהם לא לגיטימיים ליום יום. הלוואי ויכולתי להגיע למשרד (המקום בו אני מבלה חצי משעות העירות שלי אם לא יותר) עם שמלה ענקית וקרינולינה, עם מחוך, עם בגדים ודוגמאות שלא מקובלים ביום יום.
מעבר לעובדה שהמבטים שיתקעו בי ברחוב יהיו לא נעימים, זה פשוט לא פרקטי. אי אפשר לשבת עם מחוך יום עבודה שלם, אי אפשר לשבת על שמלה שמתנפחת חצי מטר מהגוף.
האמת היא, שאנסטסיה אמרה על זה משהו עוד לפני. לכו לראות מה היא תפרה!
היחידה שמוצאת את את הנעליים והחצאית הגיוניים, ליידי גאגא.
אם היתה לי טירה במדינה חסרת שמש, כנראה שזה מה שהייתי לובשת בה.
הבונוס הוא שלא צריך לנקות את הרצפה, השמלה כבר תגרור הכל.
2008, 15 קילו יותר, המחוך הראשון (והמחורבן) שלי. מן הסתם, המקום היחיד שלגיטימי ללכת ככה בישראל זה למסיבה.
2008, וזו דוגמא למגפיים האהובות שלי שהייתי מתה לנעול כל יום. הן נוחות להפליא, הסיבה האמיתית שהיא שאני לא מסוגלת להתמודד עם המבטים המוזרים כל בוקר מחדש.
אפריל 2010, עוד מחוך!
החדשות הרעות הן שאין חדש תחת השמש ואני אמשיך ללבוש ביום יום דברים נוחים אך משעממים.
החדשות הטובות הן שמצאתי לי את המקום המתאים להתלבש כמו קוקו אמתית, מקום שאף אחד לא יתקע בי מבטים מוזרים.
המקום: גרמניה, יולי 2010. האירוע: פסטיבל פריקים ומוזיקה אלטרנטיבית על טהרת הגות' ואלקטרו.
לשמחתכם, אני חוזרת לשם עוד שלושה שבועות כדי לצלם את הקרקס האנושי הזה.
דצמבר 2010, מפגש פורום אופנה אלטרנטיבית. המחוך מגרמניה (וכבר רואים שהוא גדול עלי, וכן, הוא למכירה), החצאית גם. החולצה באדיבות אמא.
ככה היו נראים החיים שלי אם לא היו סיבות כמו מזג אוויר ואנשים עם דעות חשוכות מרפא שיעצרו אותי.
:)
מיכל !!!!!! חזקי ואמצי - יש לי פתרון בשבילך (ובשביל עצמי) להחליף עבודה, ולהקיף את עצמך באנשים מפרגנים, ועד שאני אצליח ליישם את הנ״ל בעצמי :) תודה על הקרדיט בפוסט, תהני בפסטיבל :) !!! אנסטסיה.www.letthemstare.com/fashionblog
השבמחקהאמת, גם אני חשבתי שזה הסגנון האולטימטיבי כשהייתי צעירה יותר (כלומר, בתיכון).
השבמחקהיום די עבר לי, אבל אי אפשר להתכחש לעובדה שיש בזה משהו - השיער הגולש, הגזרות מדגישות המתניים, המגפיים המגושמים שגורמים לרגל להראות דווקא עדינה (כמו ללכת עם תכשיטי אוברסייז.. יש לזה את האפקט המרזה), וכמובן - הפלטפורמות מאריכות הרגליים, שהן נוחות הרבה יותר מעקבים.
ו-היי, מה זה טאו באו? הלינק לא עובד לי והצלחת לסקרן אותי.
השבמחקאנסטסיה - פתרון מהמם, אבל תכלס קצת כיף לי בעבודה :).
השבמחקמרג'ורי - מעניין שלרוב האנשים שאני מכירה זה עבר, לרוב פשוט כי זה לא מסתדר עם חיי היום יום.
טאו באו זה משהו כמו האיביי האמריקאי, ביום שתכנסי אליו יהיה לך קשה לקנות בגדים בחנויות כי את פשוט תזהי דגמים ודברים דומים במחירי רצפה (סין...). הבעיה היא שמשום מה הוא לא עובד לי גם כבר כמה ימים, יש לי הרגשה שהוא נחסם. אגב, יש גם א עלי באבא שמיועד יותר לwholesales http://www.alibaba.com/
אני חושבת שלהרבה זה עובר כי כלכך חם פה, ובגדים כאלה עולים בארץ הון. מזל שיש מסיבות (ופורים! כמה טוב להיות יהודי.) שמאפשרות לבטא את השאיפות האופנתיות-פטישיסטיות הכמוסות שלנו, בלי התחשבות בטמפרטורה או ייצוגיות.
השבמחקמבינה לליבך.
השבמחקאומנם הסגנון ה"לא שגרתי" שאני אוהבת הוא לא כמו שלך [ימי הגות' שלי גוועו אי שם בתיכון], יש דברים בלבוש שאני אוהבת שיגרום להרבה הערות מפגרות מצד הסובבית, כמו לדוגמא גרביים מעל לברך. כמה שזה נשמע פשוט, זה גורר מבטים והערות מפה עד להודעה חדשה.
אנחנו חיים בחברה ביקורתית מאוד, לטוב לרע...
מה איכפת לך מאנשים בכלל. שינעצו מבטים עד המוות, תתלבשי איך שאת אוהבת.
השבמחקנכון שימי זין על אנשים
השבמחקהמיוחד הוא שלכל אחת מאיתנו יש את השיק שלה אחרת זה באמת היה משעמם!!
השבמחקאז לכי עם זה עד הסוף!!!
http://matryoshkachic.blogspot.com
מיכל