גארת' פיו (Gareth Pugh) הציג השבוע את קולקציית אביב/סתיו שלו ל-2012 במסגרת שבוע האופנה בפריז, ומבחינתי אפשר להכריז על המנצח החדש בתחרות ה"מי יתעלה על אלכסנדר מקווין?", שנפתחה ברגע שהאדון התאבד לפני שנה וחצי.
מקווין שבחר להציג בכל עונה מחדש מחזה תיאטרלי בנושא מקברי התעלה בדמיון על כל מעצב שהיה בסביבה שלו, אבל הבגדים שלו תמיד נראו לי כמו לה לה לנד שלא יכול להיות מתורגם לבגדים אמיתיים.
גארת' פו משחק בין המקברה-גותי קוקו סטייל ומוציא תצוגות מופרעות, אבל הבגדים שלו תמיד נראים כמו "משהו שאולי אפשר ללבוש" ו"משהו שאם ישנו קצת פה וקצת שם..." ואף פעם לא נופלים לקטגוריית ה"יפה אבל מי ילבש את זה?".
הפתיחות של התצוגות שמתחילות בהקרנת סרטון התדמית, וזה החלק הכי כיף של התצוגה שאני מחכה לו בכל עונה.
הדמות של הבחורה שכלואה בתוך עצמה, בתוך הסורגים שהם הבגדים שלה היא אמירה שאולי קצת בנאלית אבל אי אפשר שלא לחלוק כבוד לבן אדם שמנצל את הבגדים שכולאים אותנו בחברה הקפיטליסטית והחומרנית שאנחנו חיים בה - ואז לייצר מהרעיון הזה בגדים שימכרו לאותם מביני רעיון העולם החזירי הזה - כל הכבוד. פרדוקס מושלם.
כל התצוגה משחקת על הבחורה הכלואה, על הקווים, וכמו כל הבגדים של פיו- אין טיפת צבע אחת.
קסדת פרספקס חצי אטומה. נראה קצת כמו אביזר לקליפ הבא של ליידי גאגא.
קודם כל, בואו נבהיר משהו על הפוסטים הקודמים והבאים: על אחריות הקוראים בלבד לזהות ציניות בין שורות הבלוג הזה. אין לי שום כוונה לכתוב התחנפויות, ואין לי שום רצון ללכלך על אנשים מסויימים. יש לי רצון בלתי נשלט להצביע על תופעות חברתיות, ותצטרכו להסתדר עם מה שיש.
אני לא יודעת מה קורה לי בזמן האחרון. ייתכן וזה היאוש הקל מהאופנה המשמימה שנמצאת כרגע על הקולבים. ייתכן והאשמה בעליית מחירי הכותנה או במצב הכלכלי העולמי, בסופו של דבר מה שאני מקבלת בתור מוצר הוא קופי פייסט של אותם בגדים, אותו שעמום, אותה תפירה מחורבנת ובדים לא נעימים, וכבונוס חצי מהבגדים בחנויות הרגילות לא עולים עלי.
הסיבוב בקניון הפך למתיש. לא כיף לי. לא כיף לי לגעת בבדים, לא כיף לי לראות שמלות שנמכרות בסין בשקל וחצי נמכרות בחנויות בגדים (הלו, רנואר, ראיתי את השמלה שלכם נמכרת ב-20 ש"ח ב"טאו באו") ב-250 ש"ח לכל הפחות.
אני מפנטזת על בגדים אחרים, כל כך אחרים שהם לא לגיטימיים ליום יום. הלוואי ויכולתי להגיע למשרד (המקום בו אני מבלה חצי משעות העירות שלי אם לא יותר) עם שמלה ענקית וקרינולינה, עם מחוך, עם בגדים ודוגמאות שלא מקובלים ביום יום.
מעבר לעובדה שהמבטים שיתקעו בי ברחוב יהיו לא נעימים, זה פשוט לא פרקטי. אי אפשר לשבת עם מחוך יום עבודה שלם, אי אפשר לשבת על שמלה שמתנפחת חצי מטר מהגוף.
האמת היא, שאנסטסיה אמרה על זה משהו עוד לפני. לכו לראות מה היא תפרה!
היחידה שמוצאת את את הנעליים והחצאית הגיוניים, ליידי גאגא.
אם היתה לי טירה במדינה חסרת שמש, כנראה שזה מה שהייתי לובשת בה.
הבונוס הוא שלא צריך לנקות את הרצפה, השמלה כבר תגרור הכל.
2008, 15 קילו יותר, המחוך הראשון (והמחורבן) שלי. מן הסתם, המקום היחיד שלגיטימי ללכת ככה בישראל זה למסיבה.
2008, וזו דוגמא למגפיים האהובות שלי שהייתי מתה לנעול כל יום. הן נוחות להפליא, הסיבה האמיתית שהיא שאני לא מסוגלת להתמודד עם המבטים המוזרים כל בוקר מחדש.
אפריל 2010, עוד מחוך!
החדשות הרעות הן שאין חדש תחת השמש ואני אמשיך ללבוש ביום יום דברים נוחים אך משעממים.
החדשות הטובות הן שמצאתי לי את המקום המתאים להתלבש כמו קוקו אמתית, מקום שאף אחד לא יתקע בי מבטים מוזרים.
המקום: גרמניה, יולי 2010. האירוע: פסטיבל פריקים ומוזיקה אלטרנטיבית על טהרת הגות' ואלקטרו.
לשמחתכם, אני חוזרת לשם עוד שלושה שבועות כדי לצלם את הקרקס האנושי הזה.
דצמבר 2010, מפגש פורום אופנה אלטרנטיבית. המחוך מגרמניה (וכבר רואים שהוא גדול עלי, וכן, הוא למכירה), החצאית גם. החולצה באדיבות אמא.
ככה היו נראים החיים שלי אם לא היו סיבות כמו מזג אוויר ואנשים עם דעות חשוכות מרפא שיעצרו אותי.
:)
[עדכון: מסתבר שעברתתי (?) לבחורה את השם, מבטאים אותו "דפני" ולא "דפנה" :)]
דוגמניות מסלול זה דבר די משעמם. יש להן פרצוף של פלקט, במקרה הטוב הן נראות כאילו יצאו לתור אחר חסה במבט מזוגג ורגליים ארוכות שבצורה מפתיעה לא נתקעות אחת בשניה. הן לא אמורות להיות מעניינות, הן בסך הכל הקולב שמציג את הקולקציה החדשה של בית האופנה.
יותר מזה - כשמעצבים משתמשים בדוגמניות "שם שם" ו"עם פרצוף" כדי להציג את הבגדים שלהם קצת מעצבנים אותי. בדרך כלל מדובר בנסיון לא מוצלח להסוות קולקציה לא טובה, לא גמורה ולא מעניינת.
דפנה גינס היא אחת מבובות התצוגה של עולם האופנה, שנעשה בה שימוש ברהיב להדגשת קולקציות מסוג מסויים או הסוואת חסרונות כמו שעמום טוטאלי באחרות.
גינס היא עוד אחת מהדוגמניות של טרנד האופנה שמהלל את הדוגמניות הזקנות, ילידת 1967 מה שהופך אותה לבת 44. את האמת? הייתי בטוחה שהיא לפחות בת חמישים.
מה מעניין בדפנה גינס? לא הרבה, בהתחלה. דוגמנית ככל הדוגמניות, בלונדינית וחייכנית וסתם עוד פרצוף.
ואז הכל השתנה. כמו ליידי גאגא, גינס מצאה את דרך המלך - את לא מעניינת אף אחד? תתחילי להתלבש כמו מישהי שיצאה ממוסד סגור. כמו ליידי גאגא, שנכנסה להיכל התהילה כשהפכה לפריק שואו מהלך, דפנה גינס הפכה למי שלובשת אופנה גם כשהיא לא ממש לבישה.
לא שיש לי בעיה עם הבגדים של שתיהן, כן? הן יותר מעניינות מרוב האנשים שרואים ברחוב וגם יותר ממני.
היתרון בלהיות אשה מבוגרת בתעשיה היא שניתנת לך ההזדמנות לפתח לעצמך אישיות ולהיות ידועה בציבור כאישיות מסויימת. דפנה גינס, בת לשושלת גינס (כן, אותה אחת של הבירה!) היא אשה עמידה מאוד (בסביבות עשרים מליון פאונד רק מהסכם גירושים, לא כולל כספים משפחתיים ועבודה עצמאית שלה) ובעיקר ידועה באהבתה לאופנה קיצונית.
היא אוספת פריטי לבוש יחודיים ומקוריים ולא מעט הוט קוטור (במילים אחרות - חתיכות בגדים שאי אפשר ללבוש לשום מקום), וידועה בעניין המיוחד שלה בפיסות שכוללות שריונות של לוחמים.
איפה אפשר למצוא דברים כאלה? ניחשתם נכון - אלכסנדר מקווין.
בתמונה, גינס הוזמנה להציג את בגדי אלכסנדר מקווין בתצוגת האמנות שנערכה לכבודו החודש לזכרון מותו הטרגי למדי. הדוגמנית שימשה כמיצג חי של האמנות התלת מימדית של אלכסנדר מקווין, והסתובבה הלוך ושוב ברחבי החדר השקוף לעיני הצופים ברחוב.
זו לא המחווה הראשונה שגינס מככבת בה:
אז מה עשתה דפנה גינס כדי להפוך לדוגמנית יצוגית לבגדים מופרעים? הפכה לרוזנת גותית, מעריצת אלכסנדר מקווין ושאר מעצבים דומים, והגיעה לכל אירוע אפשרי בבגדים לא אפשריים. התוצאה: סלבריטי עם אופי שמציגה סטייל יוצא דופן, שמככבת בשלל מגזינים, הפקות אופנה, מדורי רכילות וקמפיינים של בתי אופנה.
דפנה גינס בנעליים של אלכסנדר מקווין, שהופיעו גם בקליפ Bad Romance של ליידי גאגא
גינס לקמפיין לבית האופנה ארקיס.
שניה משמאל: הפקת אופנה לבית האופנה פורד
תראו לי בחורה גותית שלא תרייר על השמלה הזו.
אז זו השיטה:
להיות חייכנית וחמודה יעשה לך כמה מליונים.
להיות אפלה, מסתורית ועמוקה גם יעשה לך כמה מליונים, אבל אנשים יזכרו מי את וידברו עלייך. את תהיי אייקון.
הייתי חייבת: גינס על המסלול בתצוגה של Giles Deacon. אפילו היא לא הצליחה להאפיל על קולקציה כעורה.
קודם כל, אני רוצה להודות לכל מי שהשתתפה בתחרות בגד הים בחינם, הזוכה תוכרז בפוסט הבא!
ולנושא והטרנד החדש שמציק לי.
מתי בפעם האחרונה ראינו פרסומת לבגדים שלא נטפו ממנה סקס אפיל ומיצי גוף? מתי בפעם האחרונה מכרו לנו בגד בתור כיסוי לגוף ולא בתור מכשיר שיווק לגוף?
מתי נדע שהעולם עבר את גבול הטעם הטוב?
במגזין Numéro Homme הצרפתי ניסו למכור לי בגדים של ג'יבנשי וברברי (להפקה המלאה). מי מסתכל על הבגדים בכלל? למי יש חשק ללבוש משהו דומה למגזין כשבחורה מופיעה עליו בחצי עירום?אני יכולה לנחש מה האמירה. "הבגדים שלנו שווים מספיק כדי לא לצרף להם חלק עליון", "במכנסי העור המהממות האלה תרגישי כל כך טוב שלא תרצי ללבוש חזיה". אז זהו, שבמציאות האמיתית אף אישה לא תרצה להתלבש ככה ברחוב חוץ מליידי גאגא, וגם לגביה אני בספק עד כמה היא באמת מוכנה להחפיץ את הגוף שלה וכמה כסף היא מקבלת בתמורה.
מה אנחנו כצרכניות אמורות להבין? שבגדים זה לא הכל? זו משוואה חסרה. בכל פעם שאני רואה עוד הפקת אופנה שרובה עירום חסר טעם או זול אני מרגישה את עולם האופנה מתרחק עוד צעד אחד קדימה ממני, אני נשארת מאחור ומנסה להבין למה התכוון המשורר כשהביא את בשורת העירום הזו.
הרי אין שום דבר בהפקה כזו שאומר "קבלה עצמית". אין שום דבר שאומר "אנחנו מייצגות את הנשים בעולם". הן הרי נשות קולב שמתפרנסות מלהיות יפות ורזות. יפות מאוד, רזות מאוד. אני לא מצליחה להתייחס לאף אחת מהדוגמניות כמודל לחיקוי. האם מישהי בעולם יכולה להרגיש קרבה לבנות האלה?
האם הרעיון בהפקות כאלה הוא לבלבל את הציבור ולהשאיר אותו מבולבל, ולהסתיר את עולם האופנה תחת מעטה המסתורין? כשנשים לא מבינות את הרעיון הכללי (כלומר, העולם האופנה) הן תלכנה אחר גחמות עורכי המגזינים (להלן האחראים על הפקות האופנה), ובסופו של תדבר תרכושנה את מה שאמרו להן שעכשיו באופנה. אני נוטה להאמין שלא מדובר כאן בטקטיקת בלבול האויב אלא בטרנד חדש שבא עלינו לרעה.
מגזין Common & Sense. האם יש אמירה אמיתית בתמונה כזו, או שהיא צולמה לצורך פרובוקציה בלבד?
ליידי גאגא לבית האופנה Supreme. האם זה באמת מה שהיה לך להגיד לעולם? תחת חשוף?
שניה לפני שאני סוגרת את הפוסט, אני רוצה להגיד שאין לי שום בעיה עם עירום. אין לי בעיה עם גוף חשוף. אין לי בעיה עם נשים שמצטלמות בעירום. יש לי בעיה עם הפקות אופנה שמשתמשות בגוף של נשים כמו חפץ שלא משמש לשום מטרה חוץ מרהיט וליופי.
הפקה ערומה לגמרי, אבל כל כך מלאה באמוציות נפלאות ואמירה אמיתית אפשר לראות כאן – מגזין GIA.
זהו פוסט ארוך, אפילו ארוך מאוד המנתח את הרמיזות, הסתירות והנגיעות של ליידי גאגא בעולם האופנה. אם הצלחת להחזיק עד הסוף, אשמח לשמוע מה דעתך בתגובות!
נראה שליידי גאגא לא עוצרת. הכוכבת המטאורית מצליחה לפרוץ גם הפעם את הגבולות בהפקת ענק של קליפ מורכב במיוחד עם מה שנראה כמו התחלה של סאגה פנטזייה חדשה מבית ההפקות של הליידי.
Born This Way הוא שיר די מעצבן. מילים קצת חלולות, המשמעות ברורה ושקופה מדי, אבל הוא קליט מאוד, נדבק לנשמה והצליח להפוך לויראלי תוך כמה שעות עם מאות קאברים כולל ילדה קטנה שריגשה מעל ל-19 מליון צופים ברחבי העולם.
איך מצליחים לשבור מוסכמות חברתיות אחת אחרי השניה? לאט לאט, מסתבר. ליידי גאגא התחילה בתור "הבחורה שמסתובבת בתחתונים", המשיכה ל"הבחורה שלבשה תחפושת של קרמיט" והפכה לשליטת הפופ הבלתי מעורערת שקיבלה לגיטימציה להצטלם בסצינות סקס (AKA הקליפ "אלחנדרו") שלא יביכו את תעשיית הפורנו. ויותר מזה - היא גרמה לכוכבות פופ לנסות ולהצליח כמוה (להלן כריסטינה אגילרה במפגן פאתטיות)
אז מה בישלה לנו ליידי גאגא בקדרה הרותחת של Born this way בנוגע לעולם האופנה והתרבות?
רפרנסים רבים והומאז'ים לא קטנים בנסיון להשוות את עצמה למלכי הפופ הבלתי מעורערים של העולם המערבי. ליידי גאגא יורה לכל הכיוונים ונראה שקשה מאוד לתפוס את כל הקליעים. לקחו לי שלוש צפיות עד שהבנתי מה קורה שם, ואני די בטוחה שפספסתי יותר מחצי.
סקס, סקס, סקס. תחילת הפרולוג מלווה במה שנקרא מבוא לביולוגיה, גלקסיה כוכבית בצורת שחלות. יהיו שיתווכחו איתי ויגידו שמדובר בסימן של השטן, אין ספק שהיא עלתה על גל השמועות שהתפתח בנושא הזה. מיד אחר כך נולדת אם היקום החדש, הלא היא הצד הטוב של העולם, ואנחנו זוכים לכמה שניות של פורנו רך ותמונות קליידוסקופ דמויות ואגינה. לא, ממש לא דמיינתם. יותר מזה - מי שלא הצליח לדמיין את ה!@# של הליידי מוזמן לקבל הסבר חזותי בצורת פס שחור שמסמן את האיזור המדובר.
איך זה משפיע עלינו? סקס יצא מהטאבו. פורענות מינית הפכה לקוליות. לחשוף במקום להסתיר, להדגיש את הגוף כמה שיותר. הניחוש שלי הוא שהבגדים שלנו יחזרו או ימשיכו להיות חושפניים. הישראליות מעולם לא ניחנו בסטייל צרפתי מובהק, ונראה שזו לגיטמציה די טובה לראות גם הקיץ את כל הבחורות בבגדים הכי צמודים שהן איתרו בחנות. דוגמה טובה אפשר למצוא בלבוש האחרון של מדונה לטקס האוסקר - אשה בת חמישים שמצאה לנכון ללבוש בגד גוף ותחרה.
הומאז' והשתלטות על עולם האופנה.
הדבר הראשון שתפס לי את העין בקליפ היה הבחור המקועקע (לא, זה לא איפור) שמנפנף לו בד שקוף, ספק משי ספק ניילון. ברגע שראיתי את זה ידעתי שכבר ראיתי את זה בעבר. מדובר בצילומים של תצוגת האופנה של Mugler שהתפרסמו עוד בינואר השנה אז. ליידי גאגא שהכריזה בשנה שעברה שמטרתה הבאה היא לעבור לעולם האופנה, הכניסה רגל ראשונה מבעד לדלת כששרה לסרטון המלווה את התצוגה של Mugler, אות הרגל השניה הכניסה כשדיגמנה לתצוגת האופנה האחרונה של Mugler.
השלב הבא הוא להכניס את עולם האופנה לעולם שלה, ואת זה היא עשתה ממש עכשיו.
נראה שיש בשימוש בZombie boy, הוא ריק ג'נסט, הבחור המקועקע בכל גופו בצורת שלד, איזשהי אמירה נוספת. אופנה היא כבר לא העניין המרכזי. הבגדים שאת לובשת הם לא מה שעושים אותך. את היא מי שעושה אותך, והמראה שלך הוא זה שקובע. הגוף הוא כרטיס הכניסה והבד שמרפרף מעל הגוף הוא רק רמז למה שיש מתחת ומעניין באמת.
הבגדים הם כבר לא הissue פה, זה איך שאתה מציג את הגוף שלך. אחרי שליידי גאגא הספיקה להתלבש, להגיע כמעט ערומה למקומות ציבוריים, ללבוש שמלה מבשר חי וללבוש ויניל שקוף כבגד ליום יום, היא עבר למודיפקציות גוף. קעקועים, וכמה שיותר, אבל גם שינוי פיזי של מבנה הגוף. בקליפ האחרון ובהופעות האחרונות בטלוויזיה אפשר לראות את את הליידי בלבוש מעניין במיוחד - תותבות גוף נוספות. הכתפיים הופכות לשפיציות, עצמות הלחיים גבוהות ובולטות מאוד. לאף אחד בכלל לא אכפת מה היא לובשת שם...
מה זה אומר עלינו? מה זה אומר עליה? האם היא ממציאה את עצמה מחדש כסוג של חייזר שלא קיים במציאות שלנו? האם כדי להיות מיוחדות אנחנו צריכות לעזוב את הבגדים ולהתחיל לגדל איברים חדשים?
כנראה שלא, אבל אני אנחש ואומר שהבגדים שלנו ימשיכו להדגיש חלקי גוף בצורה לא פרופורציונאלית, בדומה לקולקציות האחרונות של אלכסנדר מקווין. לא תותבות כתפיים מסיליקון, אבל כן כריות בכתפיים. לא עצמות לחיים גבוהות, אבל איפור חזק ושימוש נפוץ בברונז בחודשי הקיץ הקרובים.
מעניין שזה מה שהליידי אומרת. הבחורה שרה שיר שלם על אהבה עצמית ו-You were born this way שפונה לקהל הגאה שלה באהבה והתחנפות. וואלה? את בטוחה בזה? כי ממה שזה נראה ליידי גאגא מצליחה כשהיא רזה וחטובה ובלונדינית, וקצת פחות כשהיא עם אף קצת יותר גדול, שיער חום וכמה (מעט, להרגע) קילו יותר (ועוד אחד כאן). אם ככה נולדת, איך את מצליחה להעביר את המסר של אהבה עצמית?
קהל שמלא אהבה והערצה לא שם לב לדקויות האלה. אני כן.
במה עוד מתעסקת הליידי בקליפ החדש שלה?
בתזכורות מן העבר לכוכבים גדולים ומוצלחים. אם המטרה שלה היתה להיות השוואה לכוכבים הללו, היא הצליחה, ובגדול. הדבר הראשון שחשבתי כשראיתי את ה-Birth of evil, לידת האלטר אגו של המלכה בקליפ, זה על פלאנט טרור.
ליידי גאגא ידועה ברומן הגדול עם סרטי טרנטינו ובהשפעתם על סאגות הקליפים שלה (להלן Telephone), והיא לא מוותרת על העניין גם הפעם בהומאז' לסרטי אימה, מקברה וסוריאליזם מוקצן (זה אגב הז'אנר האהוב עלי, למקרה שבא לכם להזמין אותי לסרט).
מוזיקת הפתיחה שנשמעת בעת שהליידי מספרת את סיפור לידתה של שליטת היקום החדש נשמעה לי טוב מדי. מוכרת מדי. לא הגיוני שהיא חלק מהמוזיקה של ליידי גאגא. מסתבר שזו אכן לא פרי יצירתה אלא מוזיקת הפתיחה של "ורטיגו", הסרט הנודע של היצ'קוק.
הרפרנסים הויזואליים לא פוסחים גם על התייחסות זו וכבר בהתחלה ניתן לראות את אפקט הורטיגו בקליפ, בדומה לפתיחת הסרט.
לי היתה הרגשה שמעבר לדימויים הברורים של אלילה שמתעסקת בנושאים רגישים כמו דת ואמונה, יש כאן השוואה למדונה. לא הצלחתי לשים את האצבע על שום דבר שמצביע על זה, אבל מסתבר שאני ממש לא היחידה - השיר והמקצב דומים בצורה מדהימה ל-Express yourself של מדונה.
ואחרון חביב, מחווה למייקל ג'קסון, מלך מלכי המלכים של עולם הפופ. קל להשוות את עצמך למישהו מת, זה תמיד נראה יותר אפי.
הכפפות הלבנות, ההליכה ברחוב החשוך והאפל, ובכלל - לא הרבה זמרים מבצעים ריקודי שורות מוזרים כמו מייקל ג'קסון וליידי גאגא.
אז מה כל זה מבשר לנו?
שאנחנו, הקהל הקטן שבבית, כנראה עוד לא חשבנו על הכל. יש את מי שמוביל את דעת הקהל, ויש את יוצרי דעת הקהל. ליידי גאגא עברה את הסף ופרצה לקטגוריה השניה. לנונותר רק לחכות ולראות מה יהיה המשך הסיפור הפנטזיה של מלכת הפופ החדשה.
