האמת שמאחורי דולצ'ה וגבאנה: גזענות או אמנות?

אנחנו עדיין בשבוע האופנה, אמנם ההוא של מילאנו כבר הסתיים ושל פריז מסתיים מחר, אבל אני חייבת לפגר קצת בחומר ולעצור כדי לדבר על תצוגה אחת ויחידה. בראש פירמידת התצוגות של מילאנו עמדו דולצ'ה וגבאנה, מלכי הוינטג' החדש שהעלו תצוגת המשך לקולקציה האחרונה שלהם, שזכתה להצלחת ענק בעזרת קמפייני פרסום עצומים ומושקעים.

דולצ'ה וגבאנה מספרים לנו שהקולקציה מתארת את האי סיציליה (ארץ מולדתו של דומניקו דולצ'ה, המעצב לצד סטפאנו גבאנה), ואת התרבות העתיקה שלה שכללה תיאטראות רחוב, מופעי בובות ואמנות שימושית רחבת ידיים כגון הכדים הסיציליאנים.

אבל מה זו בעצם התרבות הסיצילאנית? מה הקשר בין המוני ההדפסים שלא נראים קשורים אחד לשני או לסיציליה (שמונים ושישה דגמים הוצגו על המסלול!), למה אנשים אפריקאים היו חלק מהתרבות הסיצילאנית, ולמה דולצ'ה וגבאנה חטפו ביקורות נוקבות על הקולקציה?

קליק על התמונה לצפיה בגרסה מוגדלת

סיציליה היא מחוז באיטליה, ולמעשה אי נפרד מהיבשת (השפיץ של המגף, למי שתהתה איפה היא בדיוק), מה שגרם לה להיות נפרדת יחסית מאיטליה ולפתח תרבות עשירה משל עצמה.

אחד האלמנטים המוכרים ביותר בסיציליה הוא "אופרת הפופי", תיאטרון בובות, מריונטות למעשה, מופעלות כולן על ידי שחקן אחד ועשויות בעבודת יד ובצביעה קפדנית שהפכה לאמנות של ממש. התיאטרון מציג שלל דמויות, בעיקר את הלוחמים ברומא ויוון העתיקות.

מריונטות לוחמים מתוך תיאטרון פופי

המיקום של סיציליה הוא סוג של "שער כניסה" לאירופה, מה שגזר עליה עתיד עצוב של כיבושים על ידי שלל גורמים כמו ערבים אע'לבים (מוסלמים שכיום נמצאים בטוניס), נורמנים (ויקינגים-דנים), רומאים, צרפתים, ספרדים (אז אראגון), והיסטורית הכיבושים הזו נראית מאוד לעין בתרבות שהתפתחה בה.

הקונקיסטדורים, הכובשים הספרדים היו אותם אנשים שכבשו את מקסיקו ועברו בדרכם דרך סיציליה (והביאו איתם את פולי הקקאו לאיטליה, מה שגרם להם להתחיל לייצר שוקולד טעים).

סיציליה בעלת נוף ים תיכוני ומזכירה את הנוף שלנו, והתבססה שנים רבות על גידולים חקלאיים כמו כרמים (לייצור יין), זיתים ועצי הדר, לצד גבינות (שבעבר אוחסנו בסלי נצרים - מה שנתן להן את המראה המפוספס).

שקי היוטה מתייחסים לעושר המאכלים של איטליה והייצוא של יבול חקלאי.

אוקיי, רגע, מה? אפריקאים? מה הקשר לאירופה?

סיציליה כאמור היתה השער לאירופה מתוך אפריקה ואסיה, מה שנתן גישה נוחה לעם המורים (או המאורים), ערבים מוסלמים מצפון אפריקה הזמנות לכבוש את סיציליה בשנת 827. המורים ישבו בסיציליה שבעים וחמש שנים, והשאירו את חותמם לעד.

גם היום גזענים מסויימים אומרים שאנשי סיציליה הם לא "טהורים" ודם "שחור" זורם בעורקיהם.

מה בעצם מעצבן כל כך באלמנטים האלה?

דולצ'ה וגבאנה טוענים שאם תלכו לטייל בסיציליה תראו בכל פינה פסלים ואלמנטים של המורים, אבל מנגד עומדת כל קהילת כהי העור ומסבירה: 

הפסלים האלה מבזים את האפריקאים. במדינות אחרות האמנות הזו הפכה לסוג של עלבון כלפי כהי העור,  סוג האמנות הזה מנציח את דמות האפריקאי ה"שבטי", העבד, וכהי העור לא מעוניינים להשתייך ל"סטיגמה" על האפריקאים הילידים ולדעות הקדומות לגביהם.

דולצ'ה וגבאנה פרסמו מאמר המתאר את היסטוריית המורים, לאחר שעשרות האשמות של גזענות הוטחו בהם, מתוך כוונה להסביר שלא היתה כוונת גזענות מאחורי השימוש באלמנטים האלו.

האם זה מספיק? האם השימוש באלמנטים המורים היו חסרי טעם ופוגעניים, או שכהי העור מגזימים בתגובה שלהם?

ושתי תודות:

• תודה לבלוג The Cutting Class, ממנו הפורמט לתמונות (על הבלוג)
• תודה לעידן ולויקיפדיה שגילו לי על ההיסטוריה של אירופה ואיטליה :)

התמונות מכאן, מכאן ומכאן.

אוסף שלישי: אלטרנטיבה לאופנה

את סוף השבוע הזה ביליתי ברחמים עצמיים והתבכיינות על מר גורלי, כיוון שהפסטיבל אליו טסתי בשנתיים האחרונות התקיים בגרמניה גם השנה אבל אני לא הייתי שם.

להזכירכם, מדובר בפסטיבל אלטרנטיבי שאוסף אליו אנשים מהקהילה האלטרנטיבית-גותית מכל רחבי העולם ובעיקר מאירופה שכבש אותי ברגע שהבנתי מה העיקר שלו: להגיע, להנות מהמוזיקה, ולהנות מיומיים של חופש אמיתי.


עוד על פסטיבל האמפי, על המסיבה שלפני והקתדרלה הגותית, על מה תפרתי ולבשתי לפסטיבל עצמו, ואוסף נבחר של אנשים ותלבושות מהפסטיבל.

לכבוד לפינת "אוסף שלישי" החדשה בבלוג (החל משבוע שעבר), חשבתי שיהיה נחמד לבנות אוסף מזכרת לפסטיבל שלא הגעתי אליו השנה וכמזכרת לכל הפסטיבלים שלא אטוס אליהם השנה (עונת הפסטיבלים רק התחילה - אולי שמעתם על פסטיבל הוואקן, מטאל קאמפ או הטרפן) כדי לעודד את עצמי קצת.

אני חושבת שכולנו צריכים תזכורת קבועה שאופנה היא לא טרנד, ואנחנו לא חייבים לרוץ אחרי כל להיט שרץ בחנויות. האופנה שאנחנו לובשים יכולה להיות זרם אלטרנטיבי שראינו באינטרנט והיא יכולה להיות לא לבישה ליום יום, והיא לגיטימית לחלוטין כל עוד נוח לנו עם עצמנו. אנחנו לא חייבים להיות חלק מהעדר.

התמונות כולן מגלריות של צלמים שצילמו את הפסטיבל, החל מהפייסבוק ועד אתרים אלטרנטיבים גרמנים.
הרשימה המלאה של הגלריות כאן.

גרמניה בשחור לבן, חלק ד' ואחרון

ההשתאות שלי לנוכח מפלצות הפלסטיק והשחור שהסתובבו בפסטיבל לא שככה עוד משנה שעברה, כשהגעתי לפסטיבל. ישנו בשדה קמפינג מאורגן, ובין האוהלים הפזורים בשלווה הגרמנית כבר התחלתי לראות את העולם הכל כך לא הגיוני והכל כך לא מוכר למי שחי בישראל.

השנה, מוכנה מראש להתרגשות אדירה, באתי מצויידת במצלמה האהובה שלי וברצון לתעד את כל מי שרק אפשר מתוך 16,000 האנשים שהגיעו לפסטיבל.
בפועל ביום הראשון היינו עסוקים לרוץ בין הופעה להופעה, ואז כשהיה לנו סוף סוף שתי דקות לנשום (ולי לרוץ אחרי אנשים ולצלם אותם) התחיל לטפטף קצת גשם. ואז עוד קצת. ואז עוד. ואז הוא לא נגמר עד הצהריים שלמחרת.

אבל קודם כל, המלצה לארוחת בוקר: מיד/תמד, סוג של יין דבש כבד ומתוק בטירוף. אל תסעו לפסטיבל בלי לעצור בדוכן!

סייבר פאנק טהור. הזוג נתפס בעדשה במהלך ריקוד אלקטרו סוער ברחבת ריקודים מאולתרת, כשעל הבמה מופיעה להקת [X]-rx. 

זה הזרם הכי חזק של הסייברפאנק - תוספות הפלסטיק והצמר בשיער, מסיכות גז, צבעי מלחמה בוהקים או סתם צבעי אלקטרו (כתום, ורוד, ירוק, כחול, כולם זוהרים) ובגדים קצרים מספיק בשביל לרקוד שעות על גבי שעות.

זוג סייבר פאנק קצת אפל יותר. 

אגב, מאחור דוכן האוכל הסיני. לא ממליצה לאכול אלא אם בא לכם מיגרנה רצחנית.

בחור בסטייל גות' פאנק מושקע במיוחד. 

בשנה שעברה, פחות או יותר בדקה הראשונה בתוך מתחם הפסטיבל ראיתי שני חיילים עומדים מולי. הם לבשו מדי צבא יצוגיים, הם נראו מפחידים, והיה להם סרט עם סמל על הזרוע. 

ישראלית בגרמניה שרואה חיילים, מה היא אמורה לחשוב? נבהלתי בטירוף.

במבט שני התבהר לי שזה פשוט עוד אחד מהטרנדים שלא הגיעו לארץ. הסרט על הזרוע היה סרט מיוחד של אחת הלהקות שבסצינה (Nachmacher), ולא של האס.אס. בארץ כל הטרנדים הצבאיים כמו מעילי הטרנץ' של ברברי, מכנסי דגמ"ח וכותפות על חולצות לא ממש הולך ודי ברור למה - אנחנו צריכים ללבוש כל יום במשך שנתיים-שלוש בגדים ירוקים וצבאיים, למה שמישהו ירצה ללבוש את המדים אחרי שהוא משתחרר?

אם חשבתם שהנעליים שלי מטורפות.

כשאמרתי בפוסט הקודם שמדובר בפסטיבל לכל המשפחה עם אנשים בכל הגילאים לגמרי התכוונתי לזה, וזו דוגמא מצויינת לשתי נשים מבוגרות שהתלבשו בסגנון הסטימפאנק והצליחו בזה מאוד.

בשנה שעברה צילמתי אותה בשני ימי הפסיבל, בכל יום עם שמלה אחרת, בגזרה דומה ובצבעים אחרים. אני די בטוחה שהיא תופרת את כל הדבר הזה בעצמה, ניסיתי לשאול אבל כמו כל גרמני מצוי - אחרי גיל שלושים הם פשוט מסרבים לדעת אנגלית.

אני רוצה כזה.

היה לי קשה לבחור את המוצלחים, ולכן תמונות נוספות יעלו לפייסבוק. מבטיחה לינק כשיהיה!

גרמניה בשחור לבן, חלק ב'

במאורעות גרמניה, חלק א' (קצת נשמע כמו פרק לבגרות בהיסטוריה) סיימתי כשגיליתי שבירה על בטן ריקה בצהריים זה די מצחיק.

בחלק השני של היום התעוררנו ויצאנו למסיבת ה-Pre-Party של פסטיבל האמפי. בשנה שעברה הגענו לפסטיבל ממש באותו היום ולא הספקנו להכיר את האיזור שמסביב ונפלנו ישירות לתוך המולת הפסטיבל, והשנה החלטנו שנספיק לחגוג עם הגרמנים.

איזה לחגוג.... רוקדים כמו גרוטאות. עכשיו כשאני יכולה להשוות, אין ולא יהיו על המסיבות בארץ. האנרגיות פשוט אחרות לגמרי.

חוץ מהמסיבה הרשמית של הפסטיבל התקיימה עוד מסיבה עם הופעה של אחת הלהקות שלא הופיעה בפסטיבל, ועוד כמה התקהלויות פה ושם. יחסית לעיר משמימה שהכל בה נסגר ב-10 בערב, היה המון מה לעשות!

לקראת יציאה מהמלון, אפשר לראות את שנינו. אני במקור 1.70 מ', הבחור 1.86, אז אפשר לנחש שאני שוב נועלת את המגפיים שלי.

זו אני, כשברקע נמצאת אחת מהקתדרלות היפות בעולם. המסיבה התקיימה כמעט על שפת נהר הריין, באולם אירועים שצמוד לקתדרלת קלן ונמצא למעשה ממש בצד תחנת הרכבת המרכזית של קלן.

אני לובשת :
- חולצה מכופתרת של זארה (שמצאתי לה שימוש מחודש אחרי שגיליתי שהיא לא נסגרת עלי בחזה יותר)

- גרביוני פסים שמצאתי במשביר לצרכן

- הנעליים שראיתם לפני כמה פוסטים

אני גם לובשת מחוך בטן וחצאית שקניתי בפסטיבל ואני חייבת להקדיש להם פסקה נפרדת פשוט כי הם מהממים וזולים ברמה לא הגיונית. המחוך לא עלה יותר מ-200 ש"ח והחצאית גם, מדובר במתחם קניות של חנות בשם X-Trax שהספקתי לבקר גם בסניף הראשי שלה בברלין (מומלץ ביותר) שנפתח בתוך הפסטיבל. הוא עצום בגודלו וכולל כל פריט ביגוד ואופנה שפריקים וגותים יכולים להעלות על דעתם.

הבונוס הוא 20% הנחה על כל המתחם לאורך כל הפסטיבל.

סביר להניח שהסחורה שתמצאו היא מהעונה שעברה או אפילו מלפני שנה, אבל אם זה לא מעניין אתכם כמוני אתם הולכים להרוויח בגדול. המחוך שקניתי הוא האיכותי שלבשתי מימי. הוא לא מתקפל תחת הלחץ של הצמיגים כשמתיישבים (מה שמעניין מאוד בנות במידה 44 ומעלה), הוא לא מאבד צורה, ומיותר לציין שהוא מדגיש את המותן בצורה היסטרית.

סתם שיהיה לכם מושג לגבי הגודל, זו תמונה שצילמתי בשנה שעברה באותו המקום באור יום. המקום שבו הצטלמתי כל כך קטן בתמונה שמיותר אפילו לנסות לסמן לכם.

הבחור ישתבח שמו יוצא איתי מספיק זמן כדי לדעת להשקיע מספיק למסיבה. 

הנעליים הן... אה... נעלי צבא. טוב שיש את צה"ל בשביל בגדים למסיבות אלטרנטיביות!

המכנסיים נקנו לפני מליון שנה בערך מ-NOX (שנמצאים עד היום בפרישמן, ת"א)

והגופיה היא חולצה שעברה שיפוץ רציני על ידי (טבעות ברזל וציור הדפס)

ומאחורה.

 החלק הבא - יום ראשון בפסטיבל.

העולם בגובה 1.85 מ'

 לפני כמה שבועות הגיעו הנעליים שהזמנתי מאיביי (בפוסט על קניית בגדים מהאינטרנט) ביום חמישי מצאתי סוף סוף הזדמנות לחנוך אותן במסיבה.

אם מישהו מתעניין איזה מועדון לא העיף אותי מכל המדרגות עם הבגדים האלה, מדובר בליין קבוע של מסיבות אלטרנטיביות שמתקיים כבר מספר שנים טובות (אני שם כבר שש שנים. וואו), הדארק רבולושן.
היופי במסיבות האלה שאין סלקציה. בכלל. הסיבה היחידה שלא יכניסו אותך הוא שאתה שיכור תחת או ערס עצבני שהגיע ממועדון צמוד כדי לראות את הפריקים רוקדים ולעשות בלאגן.

ג'ני מלכת הבית (החתולה, דהה) התרגשה מאוד מהמאורע ובחרה להצטלם יחד איתי.

מייאו!

מה אני לובשת:

שמלה כחולה כהה מזארה, אפשר לראות אותה גם בפוסט אחר שלי

מחוך בטן מגרמניה

מגפיים מאיביי

ולמען האמת הוספתי עגילים אחר כך, ושכחתי לצלם.

עדכון קטן - מסתבר שאפילו צילמו אותי -

:) 

להיות שונה: החיים כפריקית במסתור

קודם כל, בואו נבהיר משהו על הפוסטים הקודמים והבאים: על אחריות הקוראים בלבד לזהות ציניות בין שורות הבלוג הזה. אין לי שום כוונה לכתוב התחנפויות, ואין לי שום רצון ללכלך על אנשים מסויימים. יש לי רצון בלתי נשלט להצביע על תופעות חברתיות, ותצטרכו להסתדר עם מה שיש.

אני לא יודעת מה קורה לי בזמן האחרון. ייתכן וזה היאוש הקל מהאופנה המשמימה שנמצאת כרגע על הקולבים. ייתכן והאשמה בעליית מחירי הכותנה או במצב הכלכלי העולמי, בסופו של דבר מה שאני מקבלת בתור מוצר הוא קופי פייסט של אותם בגדים, אותו שעמום, אותה תפירה מחורבנת ובדים לא נעימים, וכבונוס חצי מהבגדים בחנויות הרגילות לא עולים עלי.
הסיבוב בקניון הפך למתיש. לא כיף לי. לא כיף לי לגעת בבדים, לא כיף לי לראות שמלות שנמכרות בסין בשקל וחצי נמכרות בחנויות בגדים (הלו, רנואר, ראיתי את השמלה שלכם נמכרת ב-20 ש"ח ב"טאו באו") ב-250 ש"ח לכל הפחות.

אני מפנטזת על בגדים אחרים, כל כך אחרים שהם לא לגיטימיים ליום יום. הלוואי ויכולתי להגיע למשרד (המקום בו אני מבלה חצי משעות העירות שלי אם לא יותר) עם שמלה ענקית וקרינולינה, עם מחוך, עם בגדים ודוגמאות שלא מקובלים ביום יום.
מעבר לעובדה שהמבטים שיתקעו בי ברחוב יהיו לא נעימים, זה פשוט לא פרקטי. אי אפשר לשבת עם מחוך יום עבודה שלם, אי אפשר לשבת על שמלה שמתנפחת חצי מטר מהגוף.

האמת היא, שאנסטסיה אמרה על זה משהו עוד לפני. לכו לראות מה היא תפרה!

 היחידה שמוצאת את את הנעליים והחצאית הגיוניים, ליידי גאגא.

אם היתה לי טירה במדינה חסרת שמש, כנראה שזה מה שהייתי לובשת בה.

הבונוס הוא שלא צריך לנקות את הרצפה, השמלה כבר תגרור הכל.

2008, 15 קילו יותר, המחוך הראשון (והמחורבן) שלי. מן הסתם, המקום היחיד שלגיטימי ללכת ככה בישראל זה למסיבה.

2008, וזו דוגמא למגפיים האהובות שלי שהייתי מתה לנעול כל יום. הן נוחות להפליא, הסיבה האמיתית שהיא שאני לא מסוגלת להתמודד עם המבטים המוזרים כל בוקר מחדש.

 אפריל 2010, עוד מחוך!

החדשות הרעות הן שאין חדש תחת השמש ואני אמשיך ללבוש ביום יום דברים נוחים אך משעממים.

החדשות הטובות הן שמצאתי לי את המקום המתאים להתלבש כמו קוקו אמתית, מקום שאף אחד לא יתקע בי מבטים מוזרים.

המקום: גרמניה, יולי 2010. האירוע: פסטיבל פריקים ומוזיקה אלטרנטיבית על טהרת הגות' ואלקטרו. 

לשמחתכם, אני חוזרת לשם עוד שלושה שבועות כדי לצלם את הקרקס האנושי הזה.

דצמבר 2010, מפגש פורום אופנה אלטרנטיבית. המחוך מגרמניה (וכבר רואים שהוא גדול עלי, וכן, הוא למכירה), החצאית גם. החולצה באדיבות אמא.


ככה היו נראים החיים שלי אם לא היו סיבות כמו מזג אוויר ואנשים עם דעות חשוכות מרפא שיעצרו אותי.
:)