30 ביוני 2011

להיות שונה: החיים כפריקית במסתור

קודם כל, בואו נבהיר משהו על הפוסטים הקודמים והבאים: על אחריות הקוראים בלבד לזהות ציניות בין שורות הבלוג הזה. אין לי שום כוונה לכתוב התחנפויות, ואין לי שום רצון ללכלך על אנשים מסויימים. יש לי רצון בלתי נשלט להצביע על תופעות חברתיות, ותצטרכו להסתדר עם מה שיש.

אני לא יודעת מה קורה לי בזמן האחרון. ייתכן וזה היאוש הקל מהאופנה המשמימה שנמצאת כרגע על הקולבים. ייתכן והאשמה בעליית מחירי הכותנה או במצב הכלכלי העולמי, בסופו של דבר מה שאני מקבלת בתור מוצר הוא קופי פייסט של אותם בגדים, אותו שעמום, אותה תפירה מחורבנת ובדים לא נעימים, וכבונוס חצי מהבגדים בחנויות הרגילות לא עולים עלי.
הסיבוב בקניון הפך למתיש. לא כיף לי. לא כיף לי לגעת בבדים, לא כיף לי לראות שמלות שנמכרות בסין בשקל וחצי נמכרות בחנויות בגדים (הלו, רנואר, ראיתי את השמלה שלכם נמכרת ב-20 ש"ח ב"טאו באו") ב-250 ש"ח לכל הפחות.

אני מפנטזת על בגדים אחרים, כל כך אחרים שהם לא לגיטימיים ליום יום. הלוואי ויכולתי להגיע למשרד (המקום בו אני מבלה חצי משעות העירות שלי אם לא יותר) עם שמלה ענקית וקרינולינה, עם מחוך, עם בגדים ודוגמאות שלא מקובלים ביום יום.
מעבר לעובדה שהמבטים שיתקעו בי ברחוב יהיו לא נעימים, זה פשוט לא פרקטי. אי אפשר לשבת עם מחוך יום עבודה שלם, אי אפשר לשבת על שמלה שמתנפחת חצי מטר מהגוף.

האמת היא, שאנסטסיה אמרה על זה משהו עוד לפני. לכו לראות מה היא תפרה!

 היחידה שמוצאת את את הנעליים והחצאית הגיוניים, ליידי גאגא.


אם היתה לי טירה במדינה חסרת שמש, כנראה שזה מה שהייתי לובשת בה.
הבונוס הוא שלא צריך לנקות את הרצפה, השמלה כבר תגרור הכל.



2008, 15 קילו יותר, המחוך הראשון (והמחורבן) שלי. מן הסתם, המקום היחיד שלגיטימי ללכת ככה בישראל זה למסיבה.


2008, וזו דוגמא למגפיים האהובות שלי שהייתי מתה לנעול כל יום. הן נוחות להפליא, הסיבה האמיתית שהיא שאני לא מסוגלת להתמודד עם המבטים המוזרים כל בוקר מחדש.


 אפריל 2010, עוד מחוך!


החדשות הרעות הן שאין חדש תחת השמש ואני אמשיך ללבוש ביום יום דברים נוחים אך משעממים.
החדשות הטובות הן שמצאתי לי את המקום המתאים להתלבש כמו קוקו אמתית, מקום שאף אחד לא יתקע בי מבטים מוזרים.



המקום: גרמניה, יולי 2010. האירוע: פסטיבל פריקים ומוזיקה אלטרנטיבית על טהרת הגות' ואלקטרו. 
לשמחתכם, אני חוזרת לשם עוד שלושה שבועות כדי לצלם את הקרקס האנושי הזה.



דצמבר 2010, מפגש פורום אופנה אלטרנטיבית. המחוך מגרמניה (וכבר רואים שהוא גדול עלי, וכן, הוא למכירה), החצאית גם. החולצה באדיבות אמא.


ככה היו נראים החיים שלי אם לא היו סיבות כמו מזג אוויר ואנשים עם דעות חשוכות מרפא שיעצרו אותי.
:)

21 ביוני 2011

הגיע הזמן לפוסט חסר תובנות

אם אני כותבת בלוג אופנה, אולי כדאי שאתנהג כמו בלוגרית אופנה ואפסיק להעלות תובנות משמימות על עולם האופנה ועל הפילוסופיה שמאחורי עולם הזוהר והחומריות. 
מה בלוגריות אופנה עושות?

- מפתחות טעם זהה בבגדים ונוהות אחרי טרנדים כעורים במיוחד 
- מרכלות אחת על השניה
- הולכות להשקות של חומרי ניקוי לשירותים ויוגורטים
- מצלמות את עצמן ומעלות תמונות עם בגדים סתם for the sake of להעלות תמונה של עצמן לאינטרנט עם בגדים.

עשיתי אן-דן-די-נו והחלטתי לבחור באופציה האחרונה כדי להכנס להיכל התהילה של בלוגריות ש.. מצלמות את עצמן.





השמלה נמכרה כטוניקה (פתח תקווה ארץ הדתיים המסורתיים, כל מה שמגיע מעל הברך הוא לא שמלה!) ב... אבוי לבושה, לא קניתי בזארה/מנגו/משהו יקר אחר/באינטרנט אלא בהאנגר.



הגיע הזמן לנוהג המסורתי של המצלמות למיניהן: פוזה עם פרצוף תוהה ומתנשא, כזו שאי אפשר לראות כלום ממה שאת לובשת.

אגב, אין עכבר מת על הרצפה מאחורי, מדובר בצעצוע של מלכת הבית, החתולה ג'ני.


14 ביוני 2011

וידוייה של שמנה מתוסכלת עם ווישליסט לקיץ

הסיבה שלא הפציע שום פוסט חדש בזמן האחרון היא קצת מוזרה. לרוב מדובר בתירוצים של זמן מסיבות שונות ומשונות, אבל זמן הוא לא הבעיה שלי. מחשבות בנושא אופנה יש לי כל יום, כל היום. אבל נראה שלאחרונה המחשבות שלי עוסקות בדבר אחד: תסכול.

התסכול העמוק של "השמנה שלא מוצאת בגדים" מקנן בתוכי מזה שבועות, פחות או יותר מהרגע שבו עליתי במשקל. מהצד זה נראה כאילו אני מתעסקת בזוטות, למי לעזאזל אכפת שהשמנתי בכלל? עליתי ארבעה קילו. אבל את ארבעת הקילו האלה עליתי אחרי מאבק ממושך במשקל שלי. בניגוד להרבה בנות אחרות אני לא מחזיקה מדפים שלמים של בגדים שגדולים עלי, לא שומרת "למקרה שאצטרך". כשיש לאן לגדול, גדלים. כשיש בגדים שיכסו את מה שהעלית, יהיה לך נוח לעלות.
 המשקל מבחינתי הוא דבר קבוע, ולעלות במשקל, מעבר לכשלון החרוץ שלי במשימה לחיות חיים בריאים ולאהוב את עצמי, הוא פשוט גזרה על עצמי ללבוש את בגדי ברירת המחדל שלי. 
מכירות את זה, שיש לכן בארון את הבגדים הפשוטים האלה שמספיק רחבים או מספיק חזרה גזרה שאפשר ללבוש גם במידה אחת יותר? טישרטים פשוטים כאלה, והכי גרוע – טייצים. דברים שמתרחבים עד בלי די.

מצאתי את עצמי משועממת מעצמי. משועממת מהמבחר המצומצם שנשאר לי בארון, משועממת רק מהרעיון להתחיל לחפש בגדים (טוב, שמלות. אני לא באמת קונה משהו אחר) כשהמידה שלי בחלק העליון היא 46 (אפילו 48 בחלק מהחברות). פתאום נזכרתי מה זה להיות באמת שמנה. 
לפחד להכנס לחנות ולא למצוא כלום. 
להכנס לחנות, ושכל המוכרות יתעלמו ממך.
לחפש בגדים באינטרנט, ולא למצוא שום דבר זול כי הבגדים הסיניים מיוצרים לבחורות קטנות בלבד.
היו לי בגדים חדשים בארון ממפגשי החלפות שרציתי לצלם, אבל לא התחשק לי להעלות תמונות עם הסנטר הכפול החדש שלי לאינטרנט.

יכולתי לפתור את העניין במלחמת חורמה בתאגידי הביגוד הגדולים ולהאיר ליקום את העיניים – לנשים מלאות ושמנות אין מספיק אופציות ביגוד בארץ, אבל בחרתי בדרך הנכונה בשבילי והיא פשוט לחזור למשקל שלי. 
בראיה מהצד אני רואה בחורה שנשברת ונכנעת למוסכמות חברתיות של הרזון כיופי אבל במבט מבפנים אני יודעת שפשוט לא היה לי טוב שם. לא היה לי טוב.

אני לא יודעת אם הגנטיקה שלי עקומה, או שהבגדים בחנויות פשוט לא מיוצרים לפרופורציות שלי. גם כשאני לובשת מידה "רגילה יחסית", 42-44 אני לא מוצאת בגדים. בפעם האחרונה שהלכתי לקנות ג'ינס, מדדתי אחד עשר זוגות. אף אחד לא התאים. האם זו רק אני שמוצאת את המדידות מתישות ממש? עד שכבר מצאתי פריט הוא לא נסגר לי על החזה, מוציא לי שניצלים מהצדדים, המתניים נמוכים מדי או שזה קצר מדי. 

מה הייתי לובשת ביום יום, בלי להיות מוגבלת במידה?  (וכסף, כמובן)
כנראה שאת כל אלה.




לחצו על התמונה ללינק


4 ביוני 2011

על הקשר בין תצוגות האופנה על המסלול לבגדים שמגיעים לחנויות

כשמדברים על בחורות שמתעניינות באופנה, תמיד מדמיינים איזו היפסטרית עם בגדים מוזרים או אחת שנראה כאילו יצאה מקטלוג של זארה, עם עיתון של ווג ביד. אף פעם לא הייתי כזו.
אותי תמיד עניינו הבגדים, הבדים, איך הם יושבים על הגוף ואיך תופרים אותם. עניין לי את התחת כל העניין הזה של "מה אין ומה אאוט" ו"מה הדבר החם הבא" ו"איזה טרנד מגניב, גם אני רוצה להתלבש ככה".
הסיבה שההתעניינות שלי באופנה היתה מוגבלת רוב הזמן היתה השילוב בין העובדה שהגוף שלי מעולם לא התאים אליה - מאז ומעולם הייתי שמנה, לבין העובדה שעולם האופנה האמיתי, האליטה, עולם המסלול, הוא פשוט דבר לא נגיש.

איריס ון הרפן, סליו/חורף 2011


לא מפליא במיוחד, שהרבה אנשים חושבים שאופנה זה עולם פלצני ומיותר. מה אתם חושבים כשאתם רואים משהו כזה על המסלול? זה לא לביש. זה לא מזכיר אפילו משהו שדומה לבגד שאפשר ללבוש ליום יום, ואפילו לא לאירועים (אלא אם את בת מצווה שיוצאת מתוך צדפה/לב מתפוצץ/עוגה בגובה 4 מ'. אז הדבר הזה לגיטימי).

אז זהו, שהבגדים על המסלול אמורים להראות ככה.
יום אחד הבנתי שהם אמורים להעלות סימני שאלה, הם אמורים להראות בומבסטיים ומטורפים, הקרקס הזה צריך להתוות את הדרך ולהציג את הרעיון הכללי של הבגדים שיגיעו בסופו שלדבר אל החנויות. הבגדים והתחפושות והאיפור מראים על מה חשב המעצב, אבל בפועל הצרכנים מקבלים בגד שלא נראה כמו במסלול, שמותאים לקהל הרחב. הגזרה שונה ופחות נראית כאילו נתלתה על קולב, הצבעים פחות בוהקים, החיתוכים שחושפים איברים שנשים רגילות לא יחשפו (כמו גב פתוח עד הישבן, מחשוף עד הפופיק) מתעדנים והופכים לבגדים שהם Ready to wear.

זה נראה כמו בזבוז אמיתי. הפקה שעולה מאות אלפי דולרים בשביל בגדים שאף אחד לא ילבש, וכל המוזמנים הולכים לתצוגות האופנה בפנים רציניות כאילו אלה הבגדים שהם באמת מתכוונים ללבוש בעונה הבאה.
אבל איך היה נראה עולם האופנה אם זה לא היה קורה? שטוח, ריק, חסר מועף. הבגדים היו בגדים בלבד, הרעיונות היו נשמרים במחברות. אם הייתי צריכה לעצב בגדים הייתי משתגעת רק מהרעיון לעצב את גרסת ההעתק-הדבק שכל בית אופנה מוציא בכל עונה מחדש. הכל נראה אותו הדבר. אין שום דבר ממש קיצוני, הבגדים רק הופכים צמודים או רפויים יותר, ארוכים או קצרים יותר.
על המסלול אתה יכול לעשות מה שבראש שלך ולהציג את הצד האמנותי האמיתי של תעשיית האופנה וקצת פחות להתרכז במה ימכור ומה לא. העיקר הוא ה"וואו".

כריסטיאן דאדא, סתיו/חורף 2011

אמנם יש לה קן של ציפורים על הראש, אבל ג'קט העור נראה רגיל לחלוטין.  הרעיון של חצאית שקופה מעל מכנסיים קצרים אטומים גם הוא לא כזה מופרך, ונראה אפילו די להיט במסלולי האופנה בזמן האחרון.

ארקן קורו (Erkan Coruh), סתיו/חורף 2011 

שמלה עם עשרות חורים פעורים של רוכסנים לא סגורים.  עם גזרה יותר ידידותית למשתמש, פחות רוכסנים ומחשוף סגור יותר ימכרו אותה מצויין.

פטימה לופז, סתיו/חורף 2011

על המסלול אפשר ללכת ככה, במציאות רק חסרה גופיה לבנה מתחת לשמלה והיא תתאים ליום עבודה רגיל במשרד.

לקו בוקיה (LAKO BUKIA) , סתיו/חורף 2011

לא חובה ללבוש את השילוב ההזוי שמוצג על המסלול. המכנסיים האלה היו יכולים להמכר בקלות בזארה (ולמען האמת, היו כאלה בחורף שעבר בצבע חום).

לקו בוקיה (LAKO BUKIA) , סתיו/חורף 2011

הבד המבריק והניגוד החזק של הצבע מבהיל ממש, אבל כשמסתכלים על החצאית רואים שיש כזו גם במנגו, וחולצה כזו מבד פחות מבריק אפשר גם למצוא בחנויות.

 מנואל בולנו, סתיו/חורף 2011

על המסלול מוצגת התפלצת הזו, שלא תתקבל בקלות ברחוב. המעיל קצת מוזר, אבל החצאית עם הרוכסן הגלוי מקדימה לחלוטין יכולה להשתלב ללבוש יומיומי.

 מנואל בולנו, אביב/קיץ 2011

 השילוב המוזר של הבחורה שהרגע יצאה מאשפוז במוסד סגור מעלה תהיה, אבל אם נדמיין את הטוניקה הזו מעל סקיני לבן או מכנסיים שחורים, היא לחלוטין לבישה והגיונית.

הנריק ויבסוב, אביב/קיץ 2011

הכובע/צעיף על הראש הופך את כל המופע הזה לקרקס מקורי, אבל בתכלס - אפשר לראות אוברולים כאלה ב-H&M.

כל מה שצריך זה לפתוח קצת את הראש ולדמיין.