30 באפריל 2011

פוסט סופש שבוע: הציור השבועי לילד

שלשום עברתי כרגיל ב-Google reader שלי אחרי כל הבלוגים שאני מנוייה אליהם ב-RSS (מדובר בכמה מאות). משהו תפס לי את העין. 


זו מישל, דוגמנית שהפכה ליצרנית יין ופגשתי אותה בבלוג garancedore. התמונה הפשוטה, הצבעים הרכים... כל ההתנגשות הזו עם תווי הפנים החזקים והבנויים עם הכובע השחור הזה תפסו את המבט שלי ולא שחררו.

הייתי חייבת לצייר אותה. 

 קשקוש בעפרון.


קשקוש בעפרון, צבוע.


שיהיה שבוע טוב :)

27 באפריל 2011

פוסט זה אינו מכיל חמץ

טוב, כחלק מאתגר אפריל הגעתי לכמה מסקנות מרחיקות לכת, והמסקנה הרלוונטית להיות היא בגדים זה פאקינג דבר יקר. כאילו, קסטרו, רנואר, זארה, מנגו - סיריוסלי? אתם חושבים שבא לי להוציא משכורת חודשית של חייל על בגד שסביר להניח שימאס לי ממנו בעוד חצי שנה? ועוד עם עליית המחירים לאחרונה... 
יותר מזה, השיקולים שלי לקניית בגדים הם מורחבים - אני לא יודעת באיזה מידה אהיה בעוד חודש. הודות לכח הרצון שלי לאחרונה, אני נעה בין 42 ל-44 כבר חצי שנה. אבל אם יום אחד אני אתפוס את עצמי לניעור טוב, ייתכן שהשמלה שרק אתמול קניתי תהיה גדולה עלי בחודש הבא. או במקרה הרע (אחרי פסח זה דווקא הגיוני) - תהיה קטנה עלי. באסה.

שיקול נוסף הוא הגזרה שלי. לא יודעת אם שמתם לב, אבל יש לי רגליים די ממוצעות (אך אחלה, ולכן השמלות הקצרות), מתניים מאוד גבוהים, חזה יחסית גדול וכתפיים רחבות. אם עוד מישהו פספס את הפוסט על הקעקוע - הכנפיים ברוחב 43 ס"מ, והן לא מכסות את כל הגב. תמדדו את רוחב הכתפיים שלכם ותגלו שיש לי פרופורציות של ענק.

מה זה אומר? זה אומר שבמנגו אני לא יכולה לקנות לא מכנסיים (מוציאים לי שניצלים), אני לא יכולה לקנות שמלות (אם השמלה נסגרה לי על הציצי, שזה כבר נס בפני עצמו, המותן של השמלה פשוט נמוך לי מדי), זה אומר שאני לא יכולה ללבוש שמלות וינטג', רומנטיות כאלה מה שנקרא, ללא שרוולים, כי אני פשוט אראה כמו בהמה עם כתפיים עצומות.

 

משהו כזה, נגיד, ככה.   (הציור המרהיב באדיבותי)
זה בעיקר אומר שאני צריכה להזהר מאוד בבגדים שאני בוחרת, וקניית בגדים מבחינתי זו חוויה מתישה מאוד.

בקיצור, אז איך מתלבשים בלי לקנות בגדים ביוקר?
יש פתרון לכל זה. קוראים לזה שעות פנאי, וקוראים לזה "אמא תודה שתרמת לי את מכונת התפירה" ו"איזה מזל שהלכתי ללמוד תפירה לפני שנתיים" ו"שיו, בא לי לעשות משהו כיף".

הגיע פסח, והשנה חוגגים בצד הדתי של המשפחה. במלאי קיימות שמלות: או חגיגי מדי, או עם מחשוף עמוק מדי, או קצר מדי או יותר גרוע - שילוב של הכל ביחד. הפתרון: לקנות גזרה לשמלה במחיר סמלי ולתפור אחת בעצמי.
הגזרה שנקנתה - New Look 6723, עלתה במחיר מבצע 16 ש"ח בלבד, כשההדפסה היא עצמית בבית.
מסקנה ראשונה: לא לקנות גזרות להדפסה בבית. זה יצא המון דפים ולא חסך לי דיו, דפים, דבק ועצבים להדביק את הכל. למעוניינים קיים תיעוד שלי עסוקה על הרצפה לבושה במיטב מחלצותי - חולצה גזורה וטרנינג ענק. 


בנחלת בנימין קניתי בד במחיר המופקע של 25 ש"ח למטר. 
מסקנה שניה: זה מחיר יקר וזו טעות של מתחילים. בפעם הבאה אשתדל לקנות בד זול יותר או באותו מחיר אזמין מהאינטרנט אחד מהמם ממש. קניתי 3 מטרים של בד (והשתמשתי כמעט בהכל), כך שבסך הכל עלות הבד היתה 75 ש"ח. אם הייתי חכמה הייתי קונה משהו ב-40 ש"ח מקסימום. רוכסן נסתר - 18 ש"ח.
בסה"כ לכל השמלה: 109 ש"ח. בדיעבד לא הכי זול. 
מסקנה שלישית: אני מאמינה שהמחיר שווה את התוצאה שאני לא אמצא על כל אחת אחרת.

והתפירה עצמה?
וול, כל מכות מצריים עברו עלי. דרכתי על חבילת סיכות, סדרתי את המנורה בסלון כשפרשתי את הבד על הרצפה, והמכונה התקלקלה אחרי שלוש שעות תפירה, עברה אצל טכנאי ורק אז חזרה הביתה.

ככה אני נראית כשאני תופרת. בשולחן במטבח, בבגדים הכי נוחים שיכולים להיות בבית (גופיה של ראלף קטה - הפריט הכי שכיח בארון שלי, וג'ינס).

וזהו, בסוף יוצאת שמלה.
הזכרתי בפוסט הקודם שהסתפרתי וגם הזכרתי שאני לא מצליחה לצלם את זה כמו שצריך. אז עם שיער קצת מבולגן, זו השמלה.



וסתם, היתה שקיעה יפה.


25 באפריל 2011

משלימה פערים - מפגש החלפות

כדאי שאתחיל בעובדה שיש לי איזשהו אישיו לא פתור עם המצלמה בשבועות האחרונים. אני מנסה לצלם את עצמי וזה פשוט לא הולך, כל התמונות מרגיזות אותי ומרוב עצבים אני סוגרת את המצלמה והולכת להתמרמר על הספה.

אז מה עוד עשיתי בשבועיים האחרונים?
הסתפרתי. ניסיתי לצלם את זה, אבל אלוהים אדירים, כמה שזה מסובך. השיער שלי סירב להסתדר בכל התמונות (התמונות היום הן מלפני התספורת).

הודות לאתגר אפריל שהצבתי לעצמי, השתדלתי שלא לקנות בגדים. במקום זה הייתי בשני מפגשי החלפות בגדים. הראשון הוא של פורום אופנה מלאה (צילמתי תמונות - יצאו משעממות), ואת השני ארגנתי עם חברות ושכחתי לפרסם כאן לפני. אופס. 
משניהם חזרתי עמוסת שקיות ואיכשהו לא מצאתי זמן ללבוש אפילו בגד אחד משם.

וזה מה שלבשתי למפגש החלפת בגדים הראשון:

 שמלה כחולה כהה מאוד עם פפיון מקדימה שלא הצלחתי לצלם בשום אופן (Zara).
את השמלה קניתי לפני חצי שנה, וניהלתי אחריה מעקב צמוד (נכנסתי לסניף של זארה פעם בשבוע) עד שהיא ירדה במחיר מ-350 ש"ח ל-100. לגמרי היה שווה את זה.

 את הגרביונים הורודים קניתי בקינג ג'ורג' 35,כתבתי עליהם כאן.

ואת הנעליים ראיתם באלף הזדמנויות אחרות.

היי.

21 באפריל 2011

שש שעות של קעקוע בלתי נגמר.

עבר רק שבוע, אבל נראה שזה השבוע הכי עמוס שהיה לי בתקופה האחרונה ואין לי מושג מאיפה להתחיל לספר על הדברים המעניינים. אני חושבת שהיום אחסוך את סיפורי התלאות שלי ואתמקד בעיקר בתמונות. האירוע האחרון הכי מעניין שקרה השבוע היה הקעקוע שעשיתי ביום ראשון.

בגיל שש עשרה אהבתי את Queen, הלקה. אבל ממש. הייתי שומעת את כל הדיסקוגרפיה שלהם במשך חודשים שלמים, חופרת את המילים שלהם, ובצורה די מוזרה בכלל לא מעריצה את פרדי מרקיורי כמו כל שאר המעריצות. אהבתי אותם כל כך עד שרציתי לקעקע את הסמל שלהם על הגב.
לא יודעת אם מישהו מכיר את הסמל, אבל הוא נראה כך:

די מסובך.

הגעתי למסקנה שזה רעיון מטופש ואני אתחרט עליו אחר כך, ואת הרעיון השארתי בצד. אבל הרעיון לא עזב אותי והמשיך להופיע לי בחלומות... התחלתי להבין שלכתר יש יותר ממשמעות אחת, והרעיון התפתח קצת.

שש שנים אחר כך החלום עדיין היה שם. חסכתי מספיק כסף, והבטחתי לעצמי שאתקעקע אחרי הירידה במשקל. בדיעבד את הירידה במשקל לא ממש סיימתי, אבל הגעתי לנקודה שנוח לי בה מספיק כדי לחשוף את הגב שלי לציבור הרחב, לרבות סימני המתיחה הישנים.

ולתמונות (באדיבות החבר עידן שדאג לצלם). לחצו על התמונה כדי לפתוח את התמונה לגודלה המלא.

קווי המתאר.

מתחילים לקעקע את כנף שמאל. 

 הכנף השמאלית הושלמה.

שש שעות אחרי, טאצ' אפים אחרונים לכנף ימין.

ולשאלות שכל אחד שאל כשראה את הקעקוע -
מה עם הכתר? יומשך בסשן נוסף בחודש הבא.
איך  החזקתי מעמד את שש השעות? וול, בהפסקות. אפילו סושי הספקתי לאכול באמצע.
מי המקעקע? רועי פנטגרם.

המשך חג שמח שיהיה לכם :)

13 באפריל 2011

טרנד הדוגמניות הזקנות: טילדה סוינטון

דוגמניות זקנות מגניבות אותי נורא. בתור מודל לעולם שמעריץ את היופי, חלקן מצליחות להשאר ה-it girls של הסצינה הרבה אחרי גיל ה-30 שלהן. איך אין עושות את זה?  בעיקר על ידי החצנת אישיות גורפת וסוחפת, או על ידי אינספור ניתוחים, כנראה מוצלחים למדי.

ומי היום בתפריט?
טילדה סוינטון.
ילידת 1960, מה שעושה אותה בת 51.

הגברת מקבלת את זכות הראשונים פשוט כי היא הפקת האופנה הראשונה שראיתי סתם מתוך שיטוט מקרי באינטרנט, שגרמה לי להתאהב באופנה מחדש. באותה תקופה התעניינתי בבגדים אבל לא יכולתי לסבול את דרך ההצגה שלהם. במגזינים דיברו אלי בשפה גבוהה מדי, התמונות נראו גרוטסקיות ולא הבנתי למה הדוגמניות עומדות בפזוות כאלה מטופשות בכדי לגמן בגד, בסך הכל. פתאום גיליתי שמעבר להפקות זולות של נשים פעורות פה, מחומצנות שיער ולבושות בסמרטוטים קטנטנים שמכסים פטמה ולפעמים גם זה לא, קיימות הפקות עם רעיונות עמוקים ובגדים שאי אפשר לראות ביום יום.

טילדה לימדה אותי את השיעור הכי חשוב שיכולתי ללמוד מהפקות האופנה: את לא חייבת להיות יפה.
סוינטון היא אשה עם גוף מתוחזק ופרופורציות של חייזר מצוי (רגליים באורך קילומטר), אבל הפנים שלה בכלל לא דומות למודל היופי היום יומי שלנו (תנסו להשוות אותה למייגן פוקס. בלתי אפשרי). היא סימטרית מאוד, וזה מה שעובד לטובתה. 
היא לא צריכה להיות יפה. הכח שלה בהבעות הפנים הוא עצום, האופי שלה פשוט מוקרן החוצה.

התמונות הבאות לקוחות ממגזין AnOther Magazine, גליון  קיץ/אביב 2009.


גוף של דוגמנית,  פנים של אשה בוגרת.
אי אפשר לפספס עם השיער הלבן.



שיער לבן, מראה אנדרוגיני.  אני לא אתכחש ואצהיר שזה סוג האנשים שמרתק אותי ממש. כבר כתבתי על קריסטן מקנמי.

מה שמענין בתמונות האלה הוא שהן לגמרי מעבירות את סגנון החיים והלבוש של טילדה - ביזארי, אמנות או נמות שכזה (היא תקעה את עצמה במשך שבוע בקופסת זכוכית כמיצג אמנותי). היא קצת קרה, היא אפלה, יש לה סטייל לגמרי שונה.



רוב הדוגמניות כיום מנסות לחלוש על כל זרועות עולם הבידור. כל אחת היא גם מגישה, כתבת, זמרת ושחקנית לעת מצוא. את טילדה סוינטון אלוהים חנן בכל כך הרבה כשרונות והיא לא מבזבזת זמן - ומשתמשת בכל אחד מהם. נראה שהיא המציאה את מושג המולטי-טאלנט. מאיפה הפנים שלה מוכרות לכם?
כנראה שמהסרט אורלנדו, החוף, ונילה סקיי, נרניה, המקרה המוזר של בנג'מין בוטון ועוד.


 טילדה ב- I am love. הכשרון להפוך ממלכת קרח מקפיאת נשמה במבט אחד לאשה רכה ונעימה הוא כל כך נדיר, וטילדה עושה את זה במעבר כזה חלק ומרשים.


טילדה, מלכת החורף של נרניה.


 אותה אשה, פנים רבות.

10 באפריל 2011

עשה לי את השבוע: לגלות שצדקתי.

לפני שלושה חודשים גיליתי את תכשיטי הגוף האינטרגרטיביים, והרגשתי שזו לא הפעם האחרונה שאראה אותם. הבגדים-לא-בגדים האלה נכנסו כחלק מטרנד הבדס"מ, השליטה, השחור, האפלוליות והשתלטו על קולקציות של המעצבים האהובים עלי וגם על סתם הפקות אופנה מהחודשים האחרונים. אני אודה ואומר שנחמד לראות שצדקתי....

הטרנד הזה מרתק, אין ספק, אבל הוא לא העיקר. פריקים, גות', פאנק וכל עולם המטאל תמיד חוזרים לאופנה בתור אמירת שוליים. הטרנד הזה יעלם, ובעוד שנה או שנתיים נראה אותו חוזר כרגיל, כילד הרע של עולם האופנה. מה שמעניין אותי יותר הוא דו השיח המוזר מאוד עם הטרנד שהשתלט על עולם האופנה בעונות האחרונות, והוא הטרנד הרומנטי והנשי. האם אני היחידה ששמה לב להקבלה המנוגדת בין שני הסגנונות האלה?
התחלנו עם ורוד עתיק ופנינה שהשתלטו לנו על חולצות, שמלות, צעיפים, עברנו לצבע פודרה (לכל פאשניסטה בתל אביב יש נעלי עקב בצבע פודרה. בא לי לשבור להן את העקב כבר מרוב שהן חרשו אותו) ושילוב בדי תחרות (אעלק וינטג'-סטייל), וראינו את הפרחים בכל בגד, בכל מיקום ובכל וריאציה אפשרית עד שיצאו לנו מכל החורים. אני בטוחה שכולכן שמחות לגלות שגם בעונה הקרובה כל מה שנראה זה פרחים, פרחים, ועוד קצת פרחים. 

איך הרומנטיות הזו מתקשרת עם רצועות עור ומתכת? לא נעים לי להגיד, אבל נראה לי שהטרנדים המנוגדים האלה הם הסממן החיצוני לפיצול האישיות של עולם האופנה - מצד אחד את אשה חזקה שיודעת מה היא רוצה ומצד שני את צריכה להיות האשה הכנועה והיפה והפאסיבית.
האם ניתן לשלב את שני הדברים האלה ביחד? האם תכשיטי הגוף האלה הם פריט שניתן לרכוב וללבוש ברחוב? אני חושבת שלא. זו עוד אחת מהאמירות של עולם האופנה שלא יכולות להיות מתורגמות בצורה הגיונית לקהל הרחב בלי להראות מגוחכת. מה שגן, אולי נראה יותר חגורות עור שחורות ועבות בחורף. הן אינטרפטציה מצויינת לטרנד הלא לביש הזה.


בקולקציה האחרונה מבית אלכסנדר מקווין (ז"ל - המעצבת שרה ברטון עומדת בראש המותג כיום וממשיכה את קו המחשבה האקסצנטרי שלו) מצאתי שילוב אמיתי של שני הטרנדים. מוזר, לא?

הדוגמנית אבי-לי קרשאו למגזין ווג, אפריל 2011
 אלכסנדר מקווין, קולקציית חורף 2011 (זו שתגיע אחרי האביב הנוכחי). נראה הרבה יותר מעניין מהאביב המשמים שלנו.

 עוד אלכסנדר מקווין.

מגזין ID, גליון האביב

 גם.

מגזין Last Magazine, הפקת אופנה באווירת בית משוגעים.

ג'ארת פו.  אחד המעצבים האהובים עלי.

 הפקת אופנה למגזין Oyster. ההפקה על טהרת הסאדו והפטיש, מעניין לראות.

 מי זו, עם לא קריסטל רן (מימין), מככבת בעוד מגזין החודש? (Love magazine, גליון אביב)

ולסיום תמונה קצת מקסימה.
האשה המשוחררת, כלואה ברצועות עור.

8 באפריל 2011

אפריל ונצחון האשה האוכלת - איך באמת משיגים בטחון עצמי?

אסתי גינצבורג היא אחת הדוגמניות האומללות שיצא לי לראות. הבחורה יפה, אבל מצטלמת בסטילס הרבה יותר טוב מוידאו וזה עובד לרעתה בכל מה שקשור לכתבות פפראצי שמספרות על הסנטר הכפול כביכול. לא היתיי רוצה להיות במקומה.

החודש אפריל החליטו לעלות עם פרסומת חדשה שמריצה את הסלוגנים - "יופי זה עניין של בטחון עצמי", "אפריל - מבינים יופי". כלומר תהיי בטוחה בעצמך, ותשתמשי באפריל כדי להיות בטוחה בעצמך.
האם זה העניין? האם זה המסר שבאמת מועבר?
הייתי יכולה לנחש שכן. מדובר בפרסומת שמעודדת בנות לאהוב את עצמן ולהתאפר. לא משנה אם את שמנה או לא, תתאפרי ויהיה לך סבבה.

אז זהו, שלא. הפרסומת "קיבלה השראה" ואף הועתקה ממגזין ווג פריס, חודש אוקטובר.


 קריסטל רן מביאה ביס עסיסי בחתיכת בשר צלויה.
האם הרעיון המקורי של התמונה היה סקסיות? קבלה עצמית? אהבה? לא בטוח. 
קריסטל רן, אחת הדוגמניות שעולות בסולם הפרסום במטאוריות מרשימה בשנה האחרונה, היא גם אחת הדוגמניות הכי שנויות במחלוקת. זו לא הפעם הראשונה שההפקה הזו מתפרסמת כאן בבלוג, אלא התפרסמה בעבר בפוסט על עולם השמנות שכבר יצא מהאופנה. רן, דוגמנית שהיתה רזה עד הפרעות אכילה, השמינה, התפרסמה בזכות היותה דוגמנית שמנה - ואז ירדה הכל בחזרה. מסר מעולה לאומה.
ההפקה הזו צולמה כשהדוגמנית כבר חזרה לגזרה הדקיקה (אף שמאז ירדה עוד במשקל - והופיעה של שער ווג המקסיקני), והמסר שאני מניחה שניסו להעביר היה "עזבו אותי בשקט, אני אוכל מה שבא לי". בפועל, מה שיצא מזה זה "אני רזה, ועכשיו אני אוהבת את עצמי באמת עד כדי שאני מאפשרת לעצמי להצטלם כמו חזירה".
אין פה שום אקט של אהבה עצמית.
אין פה שום מסר חיובי לעולם. קריסטל רן רזה ומאושרת, וצמד המילים הזה הולך ביחד.



ומה מוסרת אסתי גינצבורג לאומה? שהיא לא שמנה. וגם אם היא שמנה, העיקר שהיא תהיה מאופרת ויפה. כי אשה "אמיתית" צריכה להיות מטופחת ומאופרת. אשה לא יכולה להרשות לעצמה גם להיות שמנה, וגם להתאפר.
אסתי גינצבורג שולחת לעולם מסר חדש - אני לא שמנה, אבל אם זה מה שאתם חושבים שאני - זובי. העיקר שאני יפה.

 לאכול פסטה בידיים. ההיפך ממושכת וסקסית ויפה.


אוכלת פסטה במזלג. העיקר שיש לך אודם אדום, אייליינר ומסקרה. זו הדרך היחידה שלך להראות יפה. "יופי זה עניין של בטחון עצמי", אומרים אפריל. האם אנחנו הנשים צריכות להתחנך מול הפרסומות האלה ולהחליט ש"אם אני שמנה, אז האיפור הוא זה שיתן לי את הבטחון העצמי"?

איך משיגים בטחון עצמי אמיתי?
1. לא האיפור יתן לך בטחון עצמי.
2. גם לא הבגדים. 
3. את גם לא חייבת להסתכל על עצמך במראה כמו שטריני וסוזנה מציעות לך ולהתאהב בגוף שלך. 
4. תמצאי לך חברים אמיתיים. תמצאי לך אנשים שאוהבים אותך כי יש לך אופי נהדר, כי כיף לבלות איתך, כי את חכמה וכיף לשמוע מה את אומרת, כי את מצחיקה, כי את דמות מודל בשבילם. 
5. תמצאי את החברים שלך שתעריצי על היותם הם ותאמיני לכל מילה שיוצאת להם מהפה, ושיאהבו אותך באותה מידה בחזרה. 
הם כבר ידאגו להגיד לך שאת יפה, באמת יפה, ואת לא צריכה לקנות שום דבר כדי לדעת את זה.

6 באפריל 2011

ולזוכה בתחרות הביקיני בחינם!

 אוקיי, וואו.

ציפיתי שיגידו לי "הים מהמם והכי כיף ללכת בביקיני!!!!1", אבל בנות - הפתעתן אותי, ממש! התגובות שלכן היו מרגשות ואמיתיות ולחלוטין שוות את ה-Giveaway.
בנוסף לתגובות שנכתבו כאן קיבלתי עוד שתיים בהודעות פרטיות, כיוון שהתוכן היה אמיתי וחשוף והכותבות לא רצו לכתוב אותו על גבי הבלוג. התוכן היה כל כך אמיתי ומרגש, שבאמת היה לי קשה לבחור. 

החלטתי ללכת לכיוון שעוד לא חשבתי אליו. להוציא את עצמי מהמשוואה של הים, וללכת אליו כי הוא פיסת טבע אמיתית שלא פעם אני שוכחת שהיא כזו, כשהיא מכוסה עד גרגר החול האחרון בערסים (קו 66 מגיע לחוף ירושלים, זו חוויית הים שלי פחות או יותר).

"אסתטיקה של מינימליזם ורוח שמכסה הכל ברעש לבן, דברים שבאמת מאפשרים להתנתק. אוקיינוסים הם שטחים אינסופיים שבקושי נחקרו בהשוואה ליבשות, ולא נהרסו עדיין. הם מלאים ביצורים פרהיסטוריים חיזריים בכל צבעי הקשת, שחלק עצום מהם עוד לא נגלה לאנושות. אני יכולה ללננקק לך צילומים של ממלכות אלמוגים מדהימות, אפילו בארץ, שאולי יגרמו אפילו לך לקבל את האי נוחות של חליפת צלילה בשביל התענוג לראות אותן מקרוב. אם תלכי לחוף תוכלי לראות קונכיות צבעוניות בכל מיני צורות סימטריות יפהפיות, כל אחת מיוחדת. חופים סלעיים מקבלים צורות מעניינות ומלאים בגומחות וקימורים יפים, וחלק מהחופים מרוצפים באבנים צבעוניות ומעניינות, שיגרמו לך לשכוח בכלל שאת במקום שמשמש בתודעה הציבורית כפלטפורמה לשיווק בשר. החוף לא בחר שישבו עליו ערסים ובחורות כמעט ערומות."


סיגל, זכית בביקיני! את מוזמנת לשלוח לי את הכתובת והפרטים המלאים למייל (יש לינק בצד הבלוג) או לפייסבוק. תתחדשי!

כדי לא לבזבז את הפוסט לשוא במילים בלבד, החלטתי להביא הפקת אופנה שראיתי השבוע. כבר הרבה זמן לא ראיתי צבעים כאלה מופלאים ונהדרים. הרבה זמן לא ראיתי רק בגדים מנצנצים ומבריקים, שנראים יקרים בתור המושא היחיד שעלינו, חובבות וחובבי האופנה להעריך ולסגוד לו. גם כותנה מקומת ו-tie dye פשוט יכולים לעשות את העבודה לפעמים.

Charmie Pfeffer by Tino Oac 





5 באפריל 2011

מתי סקס יפסיק להיות חלק ממשוואת המכירה?

קודם כל, אני רוצה להודות לכל מי שהשתתפה בתחרות בגד הים בחינם, הזוכה תוכרז בפוסט הבא!

ולנושא והטרנד החדש שמציק לי.

מתי בפעם האחרונה ראינו פרסומת לבגדים שלא נטפו ממנה סקס אפיל ומיצי גוף? מתי בפעם האחרונה מכרו לנו בגד בתור כיסוי לגוף ולא בתור מכשיר שיווק לגוף?
מתי נדע שהעולם עבר את גבול הטעם הטוב?



במגזין Numéro Homme הצרפתי ניסו למכור לי בגדים של ג'יבנשי וברברי (להפקה המלאה). מי מסתכל על הבגדים בכלל? למי יש חשק ללבוש משהו דומה למגזין כשבחורה מופיעה עליו בחצי עירום?אני יכולה לנחש מה האמירה. "הבגדים שלנו שווים מספיק כדי לא לצרף להם חלק עליון", "במכנסי העור המהממות האלה תרגישי כל כך טוב שלא תרצי ללבוש חזיה". אז זהו, שבמציאות האמיתית אף אישה לא תרצה להתלבש ככה ברחוב חוץ מליידי גאגא, וגם לגביה אני בספק עד כמה היא באמת מוכנה להחפיץ את הגוף שלה וכמה כסף היא מקבלת בתמורה.


מגזין Love הבריטי מוציא גליון נוסף שמלא בטאלנטים האחרונים – שמנה שירדה במשקל, ואנדרוגינים. לא טעיתי כשחשבתי ששמנות הן אאוט ובלבול מיני הפך למילה האחרונה באופנה.

מה אנחנו כצרכניות אמורות להבין? שבגדים זה לא הכל? זו משוואה חסרה. בכל פעם שאני רואה עוד הפקת אופנה שרובה עירום חסר טעם או זול אני מרגישה את עולם האופנה מתרחק עוד צעד אחד קדימה ממני, אני נשארת מאחור ומנסה להבין למה התכוון המשורר כשהביא את בשורת העירום הזו.

הרי אין שום דבר בהפקה כזו שאומר "קבלה עצמית". אין שום דבר שאומר "אנחנו מייצגות את הנשים בעולם". הן הרי נשות קולב שמתפרנסות מלהיות יפות ורזות. יפות מאוד, רזות מאוד. אני לא מצליחה להתייחס לאף אחת מהדוגמניות כמודל לחיקוי. האם מישהי בעולם יכולה להרגיש קרבה לבנות האלה?

האם הרעיון בהפקות כאלה הוא לבלבל את הציבור ולהשאיר אותו מבולבל, ולהסתיר את עולם האופנה תחת מעטה המסתורין? כשנשים לא מבינות את הרעיון הכללי (כלומר, העולם האופנה) הן תלכנה אחר גחמות עורכי המגזינים (להלן האחראים על הפקות האופנה), ובסופו של תדבר תרכושנה את מה שאמרו להן שעכשיו באופנה. אני נוטה להאמין שלא מדובר כאן בטקטיקת בלבול האויב אלא בטרנד חדש שבא עלינו לרעה.


 מגזין Common & Sense. האם יש אמירה אמיתית בתמונה כזו, או שהיא צולמה לצורך פרובוקציה בלבד?



ליידי גאגא לבית האופנה Supreme. האם זה באמת מה שהיה לך להגיד לעולם? תחת חשוף?

שניה לפני שאני סוגרת את הפוסט, אני רוצה להגיד שאין לי שום בעיה עם עירום. אין לי בעיה עם גוף חשוף. אין לי בעיה עם נשים שמצטלמות בעירום. יש לי בעיה עם הפקות אופנה שמשתמשות בגוף של נשים כמו חפץ שלא משמש לשום מטרה חוץ מרהיט וליופי.



הפקה ערומה לגמרי, אבל כל כך מלאה באמוציות נפלאות ואמירה אמיתית אפשר לראות כאן – מגזין GIA.