‏הצגת רשומות עם תוויות קריסטל רן. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות קריסטל רן. הצג את כל הרשומות

14 בינואר 2013

יום הולדת, חגיגה נחמדת!

הייייייייייייי! אני חיה!
טוב, לא באמת. הגיעה תקופת ההגשות וכל מה שחשבתי לגבי תפיסת הזמן שלי או היכולות הקוגניטיביות שלי התברר כשגיאה (מסתבר שאני תופרת אחלה בשתיים לפנות בוקר על קיבה מלאה מיץ מנגו).

בנתיים, רציתי לספר שבשבוע שעבר חגגתי יום הולדת 24 ובקושי הספקתי לחגוג, yet alone להתלבש כמו בן אדם או לצלם את עצמי כשכבר כן טרחתי ללבוש משהו שלא היה הראשון בערימת הבגדים מהארון.
מה שעוד קרה בזמן האחרון, הוא ממש מחר, יום שלישי - הבלוג חוגג שנתיים שלמות לחייו האינטרנטיים! לא יכולתי לפספס את המאורע בלי פוסט לציון החגיגות. אפילו אם אין לי כרגע קשר לעולם החיצון, לחדשות אופנה כדי לכתוב עליהן כאן.
החלטתי לסכם את מיטב השנתיים האחרונות בבלוג!

מה שעוד רציתי לציין, זה התנצלות והבהרה: הבלוג כמו כל בלוג אופנה מתחיל חיפש את דרכיו בשלל שבילים בעולם הבלוגיספירה. אחרי שנתיים, אני יכולה להכריז שהדרך שלי פחות או יותר ברורה: לכתוב על מה שמעניין אותי באמת, וזהו.

ההחלטה שלי לצמצם את היקף הפעילות שלי עם חברות יח"צ כמעט לאפס, ולעשות שיתופי פעולה מעניינים בלבד שיעניינו אותי באמת ואולי יעניינו גם אתכן (כי לקרוא על הקולקציה האחרונה של חברה ישראלית כלשהו באלף בלוגים אחרים - אתן יכולות לקרוא בכל בלוג אחר), עלתה לי במחיר כבד של כמעט החרמה מול חברות היח"צ.
כשאני פונה מיוזמנתי לגבי ענין מסויים (אתן יכולות לנחש שלא כדי לקבל מוצרים, לא בזה הבלוג עוסק. יותר לכיוון כרטיסים לתצוגות אופנה מסויימות) היח"צניות כמעט תמיד מתעלמות ממני, עושות את עצמן כאילו הן לא מכירות אותי - אבל ממשיכות לשלוח דואר זבל שלא קשור לנושא הבלוג.

את המחיר הזה אני משלמת, כי המחיר של הכבוד העצמי ואיבוד האופי, ודרדור הבלוג לכמעט זנות וריצה לכל אירוע פלוץ ולא פלוץ שאין לי רווח וגם לא לקוראים ממנו, היה יקר לי יותר. כנראה שלא תקראו בבלוג הזה הרבה פוסטים רבים וראשונים מכל אירוע נחשק כמו כל "בלוגרית מקובלת". אבל אם כן יופיע כאן פוסט ביוזמת יח"צ, היו בטוחות שלא רצתי לאירוע ההשקה כדי שצלם פפראצי יצלם אותי ולקבל שובר קנייה לחנות הספציפית אלא מתוך עניין אמיתי באירוע (לדוגמא, שבוע האופנה) או במותג. אני מתנצלת אם מישהי הבינה מאחד הפוסטים שהמניעים שלי אחרים.

ולחמשת הפוסטים שמייצגים את הבלוג נאמנה ועניינו את הקוראים במיוחד בשנתיים האחרונות:

הפוסט הכי נקרא בתולדות הבלוג, מופיע המון בחיפושים ומביא אחלה של קוראים גם תגובות מרתקות :)


2) הקעקוע הראשון שלי
אין ספק שאתם אנשים אוהבים לראות דם וסבל.


3) גרמניה בשחור לבן
אהבתם מאוד את השמלה המנוקדת, אבל אני רק רוצה להמליץ לבקר בכל סדרת הפוסטים מגרמניה כדי לראות תמונות מהפסטיבל עצמו, מה לבשנו שם ועל מה מדובר בעצם כשאומרים "פסטיבל גותי"


4) קולקציית הבגדים והקעקועים של ז'אן פול גוטייה
זה לא קעקוע, זה גרביון:

5) דיוקן עצמי, ותובנות לגביו
הפוסט עם התגובות הכי מקסימות בתולדות הבלוג!


שבוע טוב שיהיה!

20 במרץ 2012

Strict Institution

הפקת האופנה האחרונה של מגזין Interview למגזין מרץ בהשתתפות קריסטל רן (כאן וכאן) היא עוד אחת מסדרת ההפקות ההיסטריות והמשוגעות שמוציאים המגזינים בחודשים האחרונים כדי לתפוס את תשומת לב הקוראות (ומעט הקוראים). היא מלאה בסקס, בפטישים, בגותיקה כבדה ואווירה אפלה ובסצינה דמיונית ומפחידה מלווה בבגדים לבנים ונקיים שבולטים על רקע השגעון. 

Strict Institution
Interview March 2012
Shot by: Steven Klein
Models: Karolina Kurkova & Crystal Renn



קריסטל רן מתבררת כאחת הדוגמניות הפרובוקטיביות של העונות האחרונות, עם כשרון היסטרי להבעות פנים שרוב הדוגמניות-קולביות לא מצליחות להשיג.



"בשביל מה ההפקות האלה קיימות, אם הפואנטה היא בעיקר האווירה? מי בכלל שם לב לבגדים כשבחורה ערומה קשורה או מובלת על ידי מלכת סאדו בשבילי בית החולים המאולתר?", תהיתי לעצמי. ואז התחלתי לעבור על התמונות אחת אחת, ובראש מסתובבת המחשבה "מעניין מאיפה הבגדים האלה". התעסקתי בבגדים ולחלוטין התעלמתי מהמסר הויזואלי של התמונה.

ההבנה הזו קצת זעזעה אותי.
האם עולם האופנה הופך אותנו לאטומים? לחסרי רגשות? האם באמת כל מה שאכפת לי זה הבגדים על הדוגמנית שכן לבושה בהפקת האופנה הזו? מה עוד עולם האופנה גורם לי לחשוב או להתעלם ממנו? (רמז: רזון קיצוני מתקבל על הדעת).









אבל הבגדים באמת יפים.

15 בדצמבר 2011

נונ-קונפורמיזם בקטנה: אני לא אוהבת את שאנל

תהרגו אותי, אני יודעת שכל חובבת אופנה אמורה להעריץ את שאנל ולרייר על כל בגד שיוצא תחת שם המותג, אבל אני די לא מתה עליהם. הקונספט והסיפור מאחורי המותג נהדר - הבגדים לא כל כך. ברוב התצוגות אני מתבוננת ורואה את אותו שטיק של אותן גזרות ואותו בד צמר בצבעים אחרים, הכל תמיד נראה אותו הדבר חוץ מהתפאורה. אני יודעת שמדובר במסורת של עשרות שנים אבל אני לא מצליחה לדמיין אפילו פריט אחד שלהם בארון שלי (אולי חוץ מהתיק).
והבושם? שאנל 5? הוא קצת מסריח. שלא יעבדו עליכם.

בתצוגת האופנה האחרונה של שאנל לקדם חורף (Pre Fall) שאנל יצאו קצת מאיזור הנוחות שלהם והציגו מש-אפ (אני רואה יותר מדי Glee) בין האופנה האירופית צרפתית לעולם ההודי. 


כשראיתי את התצוגה מיד חשבתי על אנסטסיה והחדשות האחרונות שלה (גם כשאני שמעתי את החדשות לפני כמה שבועות הגבתי ב"הודו?? מה יש לך לחפש שם??"), אז אנסטסיה, זה מוקדש לך.

היוש, שרה בלומקוויסט (ימין)
 הודים? מאיפה זה בא להם? מה הקשר בכלל לשאנל האליטיסטים האירופאים?
כשחושבים על זה זה קצת מסתדר, הודו שהיתה נתונה תחת שלטונה של הבריטים כל כך הושפעה מהבריטים ומהתרבות שלהם, שהגזרות המחוייטות והרשמיות של ההודים הן בריטיות הם השפעות סביבתיות.

היוש, סיגריד אגרן (מימין)
היוש, קריסטל רן (משמאל)
 היציאה למחוזות אחרים שאינם הצרפתים הברורים והקבועים עשתה להם רק טוב, ולי נעים בעיניים.



היוש, דפנה גרונוולד (ימין)
היוש, לינדזי ויקסון (שמאל)

היוש, קריסטל רן (ימין)

היוש, קארל לגרפרלד

התמונות מ- Vougue.com ומ-style.com.

5 באוקטובר 2011

שבוע האופנה בפריז: פרדוקס הבגדים הקפיטליסטיים אצל גארת' פיו

גארת' פיו (Gareth Pugh) הציג השבוע את קולקציית אביב/סתיו שלו ל-2012 במסגרת שבוע האופנה בפריז, ומבחינתי אפשר להכריז על המנצח החדש בתחרות ה"מי יתעלה על אלכסנדר מקווין?", שנפתחה ברגע שהאדון התאבד לפני שנה וחצי. 
מקווין שבחר להציג בכל עונה מחדש מחזה תיאטרלי בנושא מקברי התעלה בדמיון על כל מעצב שהיה בסביבה שלו, אבל הבגדים שלו תמיד נראו לי כמו לה לה לנד שלא יכול להיות מתורגם לבגדים אמיתיים.

גארת' פו משחק בין המקברה-גותי קוקו סטייל ומוציא תצוגות מופרעות, אבל הבגדים שלו תמיד נראים כמו "משהו שאולי אפשר ללבוש" ו"משהו שאם ישנו קצת פה וקצת שם..." ואף פעם לא נופלים לקטגוריית ה"יפה אבל מי ילבש את זה?".

הפתיחות של התצוגות שמתחילות בהקרנת סרטון התדמית, וזה החלק הכי כיף של התצוגה שאני מחכה לו בכל עונה.


התצוגה השבוע נפתחה סרטון הזה. כן, זו אותה קריסטל רן, דוגמנית העל חלל שממריאה לשחקים מאז שרזתה.
הדמות של הבחורה שכלואה בתוך עצמה, בתוך הסורגים שהם הבגדים שלה היא אמירה שאולי קצת בנאלית אבל אי אפשר שלא לחלוק כבוד לבן אדם שמנצל את הבגדים שכולאים אותנו בחברה הקפיטליסטית והחומרנית שאנחנו חיים בה - ואז לייצר מהרעיון הזה בגדים שימכרו לאותם מביני רעיון העולם החזירי הזה - כל הכבוד. פרדוקס מושלם.




כל התצוגה משחקת על הבחורה הכלואה, על הקווים, וכמו כל הבגדים של פיו- אין טיפת צבע אחת.








קסדת פרספקס חצי אטומה. נראה קצת כמו אביזר לקליפ הבא של ליידי גאגא.


גארת' פיו והדוגמנית בעת ההרכבה.


קצת פחות מנופח ואני רצה לקנות את השמלה הזו.


גם את הגרביונים.







מקורות התמונות למעוניינים: http://models.comhttp://www.style.comhttp://fashiongonerogue.com

10 בספטמבר 2011

מחשבות על אופנה: הבל החן, שקר היופי

יעל רגב כתבה על איך התקשורת לימדה אותה להיות גזענית ולא להתחבר לשחומות עור בהפקות אופנה. האם הגזעניות של עולם האופנה עובדת בכיוון ההפוך? האם שחומות עור חושבות שבהירות עור לא מייצגות אותן נאמנה?

מגזין Vouge יפן הפיק סשן צילומים שמארח את קריסטל רן (אותה אחת שהוכיחה שעולם הדוגמנות אוהב רזות יותר) בעונה האחרונה של דולצ'ה וגבאנה, ומשהו שם לא לגמרי מסתדר. לקריסטל רן יש פנים יפים ואירופיים מאוד שלא תואמים את חזות היפניות בכלל, כשעצמות הלחיים הגבוהות שלה מדגישות את העיניים והגבות העבות שלה. 
ווג הודו משתמשים בדוגמניות הודיות. ווג סין משתמשים בסיניות. ווג טורקיה משתמשים בטורקיות ומגזין ווג ישראל... טוב... באמת חבל שאין אחד כזה.
למה זה קורה? כי כולנו עולם אחד קטן ולא מאוחד, וכל קהל יעד אוהב לראות את הדמות שדומה לו, וכל דבר אחר הוא "חריג" ולא מתקבל באותה הבנה. סביר להניח ששמתם לב לעובדה שברוב המגזינים משתמשים בדוגמניות סיניות להפקות פנטזיה ובדוגמניות שחורות להפקות תיאטרליות או כאלה שמתעסקות בושא הטבע וצבע האדמה.
אז איך זה שמשתמשים בבחורה אירופאית למגזין מקומי? במה קריסטל רן שונה?

אלה התמונות מההפקה החדשה למגזין Vogue יפן, לאוקטובר 2011: “A Policy of Flash”.





לפני כמה שנים החל ביפן טרנד מטריד של ניתוחי עפעפיים שכל מטרתם לשוות לאנשים מראה "מערבי" יותר. כלומר, מרוב קריאת מגזינים וצפייה בפרסומות שמשדרות פנים שאינם דומים לפנים האסיאתיות היפנים בעצמם חושבים שעיניים גדולות ופקוחות הן יפות יותר, וקפל בעין נראה טוב יותר. למי שלא רוצה לנתח את העפעפיים, יש שיטת הדבקת עפעפיים עם דבק לריסים (נשבעת, פעם קניתי אחד והוא בא עם מקלון להדבקה והוראות מפורטות).
אם היפנים עושים ניתוחי עיניים כדי לשוות לעצמם מראה "מערבי", למה שלא ננתח את המערביים שיראו כמו היפנים?


אז הדביקו לקריסטל רן את העיניים. התוצאה: אנה-דל-רוסו, הסטייליסטית של ההפקה, והמנהלת הקראייטיבית של ווג יפן מואשמת בגזענות הפוכה (אגב, כל העניין קרה כבר ביוני, לאותו מגזין בדיוק. אין לי מושג איך העניין התפלק להם אז).

סרטון ההפקה המתעד את ההכנות שלפני וחושף בבירור את הסלוטייפ:


אז כשהמערב מתעלם מכל מי שלא לבנה טהורה (לפני שמישהו מזכיר את נעמי קמפל, שינסה לדלות מזכרונו שם של עוד שלוש דוגמניות שמצליחות בלי קשר לצבע העור שלהן ושיחזור אלי אז) אלא אם הן נמצאות בהפקות עם טעם וצבע אתני, זה בסדר, כן? אבל ללכסן למישהי את העיניים זה כבר לא בסדר.

ואם על גזענות בעולם האופנה דיברנו, קבלו פוסט מבלוג/מגזין האופנה "שרי".

10 באפריל 2011

עשה לי את השבוע: לגלות שצדקתי.

לפני שלושה חודשים גיליתי את תכשיטי הגוף האינטרגרטיביים, והרגשתי שזו לא הפעם האחרונה שאראה אותם. הבגדים-לא-בגדים האלה נכנסו כחלק מטרנד הבדס"מ, השליטה, השחור, האפלוליות והשתלטו על קולקציות של המעצבים האהובים עלי וגם על סתם הפקות אופנה מהחודשים האחרונים. אני אודה ואומר שנחמד לראות שצדקתי....

הטרנד הזה מרתק, אין ספק, אבל הוא לא העיקר. פריקים, גות', פאנק וכל עולם המטאל תמיד חוזרים לאופנה בתור אמירת שוליים. הטרנד הזה יעלם, ובעוד שנה או שנתיים נראה אותו חוזר כרגיל, כילד הרע של עולם האופנה. מה שמעניין אותי יותר הוא דו השיח המוזר מאוד עם הטרנד שהשתלט על עולם האופנה בעונות האחרונות, והוא הטרנד הרומנטי והנשי. האם אני היחידה ששמה לב להקבלה המנוגדת בין שני הסגנונות האלה?
התחלנו עם ורוד עתיק ופנינה שהשתלטו לנו על חולצות, שמלות, צעיפים, עברנו לצבע פודרה (לכל פאשניסטה בתל אביב יש נעלי עקב בצבע פודרה. בא לי לשבור להן את העקב כבר מרוב שהן חרשו אותו) ושילוב בדי תחרות (אעלק וינטג'-סטייל), וראינו את הפרחים בכל בגד, בכל מיקום ובכל וריאציה אפשרית עד שיצאו לנו מכל החורים. אני בטוחה שכולכן שמחות לגלות שגם בעונה הקרובה כל מה שנראה זה פרחים, פרחים, ועוד קצת פרחים. 

איך הרומנטיות הזו מתקשרת עם רצועות עור ומתכת? לא נעים לי להגיד, אבל נראה לי שהטרנדים המנוגדים האלה הם הסממן החיצוני לפיצול האישיות של עולם האופנה - מצד אחד את אשה חזקה שיודעת מה היא רוצה ומצד שני את צריכה להיות האשה הכנועה והיפה והפאסיבית.
האם ניתן לשלב את שני הדברים האלה ביחד? האם תכשיטי הגוף האלה הם פריט שניתן לרכוב וללבוש ברחוב? אני חושבת שלא. זו עוד אחת מהאמירות של עולם האופנה שלא יכולות להיות מתורגמות בצורה הגיונית לקהל הרחב בלי להראות מגוחכת. מה שגן, אולי נראה יותר חגורות עור שחורות ועבות בחורף. הן אינטרפטציה מצויינת לטרנד הלא לביש הזה.


בקולקציה האחרונה מבית אלכסנדר מקווין (ז"ל - המעצבת שרה ברטון עומדת בראש המותג כיום וממשיכה את קו המחשבה האקסצנטרי שלו) מצאתי שילוב אמיתי של שני הטרנדים. מוזר, לא?

הדוגמנית אבי-לי קרשאו למגזין ווג, אפריל 2011
 אלכסנדר מקווין, קולקציית חורף 2011 (זו שתגיע אחרי האביב הנוכחי). נראה הרבה יותר מעניין מהאביב המשמים שלנו.

 עוד אלכסנדר מקווין.

מגזין ID, גליון האביב

 גם.

מגזין Last Magazine, הפקת אופנה באווירת בית משוגעים.

ג'ארת פו.  אחד המעצבים האהובים עלי.

 הפקת אופנה למגזין Oyster. ההפקה על טהרת הסאדו והפטיש, מעניין לראות.

 מי זו, עם לא קריסטל רן (מימין), מככבת בעוד מגזין החודש? (Love magazine, גליון אביב)

ולסיום תמונה קצת מקסימה.
האשה המשוחררת, כלואה ברצועות עור.