השבועיים האחרונים היו מלאים תהפוכות. השוק הראשוני התרחש כשהבנתי שכשכולם אמרו לי שלא יהיו לי חיים, או חברים, או כל דבר אחר חוץ מהלימודים בזמן התואר, הם באמת התכוונו לזה וזה באמת נכון.
מצד שני, אני לומדת סוף סוף משהו שאני באמת אוהבת. מגשימה את החלום הזה שתמיד חשבתי שישאר בגדר "החלום הלא מוגשם" הזה שאספר לילדים שלי יום אחד איך אמא חלמה להיות מעצבת אופנה ולעשות תואר בעיצוב אופנה... אני גם קצת אוהבת את האקט עצמו של הלמידה. יש מצב שאני קצת חננה.
למה אני מספרת את כל זה?
אחד מתוך אחד עשר הקורסים (כן...) שאני לומדת בסמסטר הזה הוא רישום עירום. יצאתי מנקודת הנחה שזה הולך להיות שיעור נחמד שכזה. סוף הסיפור הוא שאחרי השיעור הראשון של הקורס מצאתי את עצמי בוכה, כי אני לא יודעת לצייר בכלל. ואז בוכה עוד קצת. ואז עוד. ואז מספיקה לבכות ולרחם על עצמי ומתעשתת על עצמי.
להגשה לשבוע הבא קיבלנו משימה לצייר דיוקן של עצמנו בגודל מלא.
החלטתי לצייר את עצמי בשמלה שיהיה לי מעניין לצייר,
הכחולה ששיפצתי לפני כמה שבועות. עמדתי מול המראה במשך עשר שעות בערך, כמה שעות בכל פעם במשך כמה ימים. בכל זאת,
זו פעם ראשונה שאני מציירת בצבע, בכזה גודל, בפסטל שמן (פנדה).
בכל הזמן הזה היה לי די נוח. אני מכירה את הפנים שלי, אני מכירה את הגוף שלי, אני יודעת איך אני רואה את עצמי (ועדיין מופתעת לגלות איך אני נראית באמת בתמונות או כשאנשים אחרים מציירים אותי).
רק כשהגשנו את הדיוקנאות שלנו, ודיברנו עליהם במשך שעתיים שלמות הבנתי כמה ברת מזל אני בעצם. לא חשבתי על המשמעות של ההגשה בעצם, על העובדה שהייתי צריכה כביכול להתמודד עם הגוף שלי בגודל מלא במשך כמה שעות ולצייר אותו. זה לא הפריע לי! זה לא היה האישיו בהגשה בשום שלב מבחינתי.
רק כשהבנתי שבנות אחרות התמודדו (או שלא התמודדו) עם דימוי הגוף שלהן ואיך שהן רואות את עצמן והיכולת שלהן להתבונן בעצמן הבנתי שאני שלמה עם עצמי.
זה לא משהו חדש לי. אני יודעת שנוח לי עם עצמי כבר הרבה זמן והרבה מזה בזכות הבלוג והחברים שלי והמקום שמצאתי לעצמי בעולם והחקירה שלי לגבי הגוף שלי ולגבי בגדים וגזרות ולגבי דימוי גוף בחברה. אבל לא ידעתי שכל כך נוח לי, שהנושא לא עלה בשום שלב בזמן שהייתי צריכה לעמוד מול המראה במשך שעות ארוכות ולבהות בעצמי.
באיזשהו תיאום קוסמי מושלם, כשיצאנו להפסקה בשיעור ראיתי שקיבלתי הודעה בפייסבוק, שהפילה לי את האסימון לגבי כל מה שחוויתי בשיעור הזה:
היי מיכל,
היום מצאתי את הבלוג שלך לראשונה והייתי חייבת לכתוב לך שעשית לי מצב רוח טוב.
יש לנו מבנה גוף דומה מאוד ובתקופה האחרונה אני פשוט לא מוצאת את עצמי בגוף שלי (ילדתי לא מזמן ואני לא מצליחה לרדת את כל הקלוגרמים העקשניים שהתחברו איתי במהלך ההריון).
הייתי קצת במלכודת של אותו מכנס, אותן שתי חולצות כל הזמן כל הזמן אבל נתת לי השראה.
תודה, את יפיפיה!
את התפיסה שלי לגבי עצמי בניתי אחרי שהבנתי דבר אחד מרכזי: רזה זה מאוד יפה, וגם מלאה זה מאוד יפה, וגם שמנה זה מאוד יפה -אבל את בחיים לא תהיי יפה אם יש לך חרא של אופי.
רציתי להגיד לכן ולכם, קוראי וקוראות הבלוג היקרים תודה על זה שאתם כאן בשנתיים האחרונות - אני אוהבת אותכם כמו שאתם אוהבים אותי.
