פורטרט עצמי

איזו הרגשה זרה זו, להכנס לעורך של בלוגר, לפתוח פוסט חדש ולשבת מול דף ריק ולהתחיל לכתוב.

למען האמת, אין לי על מה לקשקש. אני משתדלת לנצל את החופש כדי לעשות דברים שאני אוהבת, להשתפר בטכניקות שלמדתי במהלך השנה ובעיקר לנוח.

לפני שבועיים הלכתי להופעה של אורפנד לנד (Orphand Land) ברידינג עם חברה, לבשתי שמלה עם כיסים (מאסוס, קניתי בשנה שעברה) כדי שיהיה לי איפה לשים דברים חשובים (פלאייר שחילקו לנו בתור מניפה - כי המזגן שם עלוב), טייץ כי השמלה קצרה, ואת מגפי המטאל הקבועות שלי שמגנות עלי בכל פעם מחדש כשמישהו דורך עלי/עף מכיוון הפוגו. הן כל כך קשיחות שלא מרגישים כלום, והפלטפורמות שלהן מגביהות אותי מספיק כדי שכל הגברים הגבוהים שעומדים מקדימה לא יפריעו לי להנות מההופעה.

אחרי שמציירים במשך שנה שלמה בנות במידה כלום ורבע, אין ספק שלצייר את עצמי היה תרגיל מחשבתי לא פשוט והייתי צריכה להתמודד עם העובדה שהפרופורציות שלי הן לא מה שאני רגילה לצייר בהן. 

לפני יומיים נתקלתי בפרוייקט שמנסה לעורר מודעות לפרופורציות של הדוגמניות באיורי אופנה, ומציע אלטרנטיבה לגוף נשי "רגיל" בכל מיני צורות, Tracing Real Body Models.

  

בתור תרגיל קבלה עצמית זה יכול להיות רעיון נחמד, אבל בתור אופציה אמיתית זה נראה לי כמו עוד רעיון שיש לו הגיון אבל לא יבוצע לעולם - אנחנו אוהבות לראות פנטזיות, לא מציאות. המגזינים מלאים בנשים שמחות ועשירות ומטופחות, נשים שהמימדים הפיזיים שלהן נתפסים כמושלמים ומהווים 1% מהאוכלוסייה האמיתית. למה שנהרוס לעצמנו את הכיף שבפנטזיה עם תמונת מציאות אמיתית?


ודבר אחרון - אם בא לכן שלושה פוסטרים מקסימים שאת עלותם (60 ש"ח) יתרמו לזכרון מנחם (ארגון התומך בילדים ונוער חולי סרטן ובני משפחותיהם), אפרת מקפה ויפה הרימה פרוייקט מקסים. קונים את הפוסטרים - תורמים את הכסף.

פוסט מלא חסד (הצצה חטופה לסטודנטית ב"חופשה")

בתחילת השבוע הגעתי לשנקר כדי להגיש עבודה מסכמת לקורס כלשהו, ויצא לי להכנס לשיא ההמולה והבלאגן של הימים שלפני ההגשות הענקיות של הקורסים החשובים של השנים המתקדמות יותר, כל הקורסים של בגדי ערב, בגדים מחוייטים בגדי ילדים.

הגעתי בשלוות נפש לתוך הבניין ותוך חמש דקות נמלאתי פאניקה ובהלה רק בגלל התזזיתיות, הבהלה והבלבול של שאר הסטודנטים שרצו עם סיכות בידיים, בדים חצי גזורים, חוטים משתרכים על הרצפה וניירות מרשרשים לכל עבר במסדרונות בדרך למדידות על הדוגמניות. ההיסטריה הכללית שאנשים אזרו לטובת הימים האחרונים שלפני ההגשה הגדולה נראית מבחוץ כמו מופע ליצים, אבל לרגע נזכרתי שרק שבוע לפני עשיתי שני לילות לבנים רק בשביל חצאית אחת, והבחירה להפסיד שני לילות שינה ועוד כמה שעות שינה נוספות לטובת הגשות סוף סמסטר נראתה לי לגיטימית לחלוטין.

פתאום תהיתי לעצמי, על מה לעזאזל אנחנו מתחרפנים כל כך? זה בסך הכל בגד. אנחנו לא מייצרים פצצת אטום. לא המצאנו תרופה לסרטן. זה רק עוד בגד. 

אבל לבן אדם שהבגדים הם כל עולמו, למה שלא יתייחס אליהם באותה חשיבות כמו שמדען מתייחס לאיזו המצאה חדשה? מה עושה את ההגשמה הפיזית של הדמיון שלי שלי פחותה מעוד איזה ניסוי מדעי?

יצא לי לשנות פאזות מהר מאוד, בחופשת הסמסטר הזו. חזרתי לעבוד במשרה שעזבתי לתקופת החופשה, ותוך רגע הפכתי מסטודנטית פוחזת שסוחבת שקיות ענק באוטובוסים לעוד עובדת הייטק רגילה.

בהפקת האופנה האחרונה של ווג ברזיל, שבתרגום חופשי נקראית "מלאת חסד", מתייחסים בהקשר אחרי לנקודות הנ"ל שהעסיקו אותי השבוע.

לפעמים הבגדים הם לא המרכז. האנשים שמסביב הם מה שבונה אותם, הבניינים העצומים, הדת, המנהגים - לפעמים המשמעות של הבגדים היא אפסית לעומת מה שמסביבם.
בצורה מפתיעה, על הסטיילינג של ההפקה אחראית אנה דל רוסו, אותה אשה שאני נהנית מאוד לקרוא לה גזר מצומק ורקוב עם סטייל אישי דוחה להפליא, שכנראה יודע להתעדן בהפקות מסוג אלה.

לפעמים צריך לקחת צעד אחורה, ולהודות על מה שהצלחת להשיג. אני עדיין בשוק שאני לומדת את מה שתמיד חלמתי ללמוד, ואני מופתעת שהעבודה פשוט חיכתה שאחזור אליה לחופשת הסמסטר. הדברים האלה לא מובנים מאליהם.

Cheia De Graça

ווג ברזיל, פברואר 2013

צלם: Giampaolo Sgura

דוגמנית: Izabel Goulart

סטיילינג: Anna Dello Russo

שבוע טוב :)

דיוקן עצמי / מכתב פתוח על קבלה עצמית ודימוי גוף

השבועיים האחרונים היו מלאים תהפוכות. השוק הראשוני התרחש כשהבנתי שכשכולם אמרו לי שלא יהיו לי חיים, או חברים, או כל דבר אחר חוץ מהלימודים בזמן התואר, הם באמת התכוונו לזה וזה באמת נכון. 

מצד שני, אני לומדת סוף סוף משהו שאני באמת אוהבת. מגשימה את החלום הזה שתמיד חשבתי שישאר בגדר "החלום הלא מוגשם" הזה שאספר לילדים שלי יום אחד איך אמא חלמה להיות מעצבת אופנה ולעשות תואר בעיצוב אופנה... אני גם קצת אוהבת את האקט עצמו של הלמידה. יש מצב שאני קצת חננה.

למה אני מספרת את כל זה?

אחד מתוך אחד עשר הקורסים (כן...) שאני לומדת בסמסטר הזה הוא רישום עירום. יצאתי מנקודת הנחה שזה הולך להיות שיעור נחמד שכזה. סוף הסיפור הוא שאחרי השיעור הראשון של הקורס מצאתי את עצמי בוכה, כי אני לא יודעת לצייר בכלל. ואז בוכה עוד קצת. ואז עוד. ואז מספיקה לבכות ולרחם על עצמי ומתעשתת על עצמי.

להגשה לשבוע הבא קיבלנו משימה לצייר דיוקן של עצמנו בגודל מלא. 

החלטתי לצייר את עצמי בשמלה שיהיה לי מעניין לצייר, הכחולה ששיפצתי לפני כמה שבועות. עמדתי מול המראה במשך עשר שעות בערך, כמה שעות בכל פעם במשך כמה ימים. בכל זאת, זו פעם ראשונה שאני מציירת בצבע, בכזה גודל, בפסטל שמן (פנדה). 

בכל הזמן הזה היה לי די נוח. אני מכירה את הפנים שלי, אני מכירה את הגוף שלי, אני יודעת איך אני רואה את עצמי (ועדיין מופתעת לגלות איך אני נראית באמת בתמונות או כשאנשים אחרים מציירים אותי).

רק כשהגשנו את הדיוקנאות שלנו, ודיברנו עליהם במשך שעתיים שלמות הבנתי כמה ברת מזל אני בעצם. לא חשבתי על המשמעות של ההגשה בעצם, על העובדה שהייתי צריכה כביכול להתמודד עם הגוף שלי בגודל מלא במשך כמה שעות ולצייר אותו. זה לא הפריע לי! זה לא היה האישיו בהגשה בשום שלב מבחינתי. 

רק כשהבנתי שבנות אחרות התמודדו (או שלא התמודדו) עם דימוי הגוף שלהן ואיך שהן רואות את עצמן והיכולת שלהן להתבונן בעצמן הבנתי שאני שלמה עם עצמי. 

זה לא משהו חדש לי. אני יודעת שנוח לי עם עצמי כבר הרבה זמן והרבה מזה בזכות הבלוג והחברים שלי והמקום שמצאתי לעצמי בעולם והחקירה שלי לגבי הגוף שלי ולגבי בגדים וגזרות ולגבי דימוי גוף בחברה. אבל לא ידעתי שכל כך נוח לי, שהנושא לא עלה בשום שלב בזמן שהייתי צריכה לעמוד מול המראה במשך שעות ארוכות ולבהות בעצמי.

באיזשהו תיאום קוסמי מושלם, כשיצאנו להפסקה בשיעור ראיתי שקיבלתי הודעה בפייסבוק, שהפילה לי את האסימון לגבי כל מה שחוויתי בשיעור הזה:

היי מיכל,

היום מצאתי את הבלוג שלך לראשונה והייתי חייבת לכתוב לך שעשית לי מצב רוח טוב.

יש לנו מבנה גוף דומה מאוד ובתקופה האחרונה אני פשוט לא מוצאת את עצמי בגוף שלי (ילדתי לא מזמן ואני לא מצליחה לרדת את כל הקלוגרמים העקשניים שהתחברו איתי במהלך ההריון). 

הייתי קצת במלכודת של אותו מכנס, אותן שתי חולצות כל הזמן כל הזמן אבל נתת לי השראה.

תודה, את יפיפיה!

את התפיסה שלי לגבי עצמי בניתי אחרי שהבנתי דבר אחד מרכזי: רזה זה מאוד יפה, וגם מלאה זה מאוד יפה, וגם שמנה זה מאוד יפה -אבל את בחיים לא תהיי יפה אם יש לך חרא של אופי.

רציתי להגיד לכן ולכם, קוראי וקוראות הבלוג היקרים תודה על זה שאתם כאן בשנתיים האחרונות - אני אוהבת אותכם כמו שאתם אוהבים אותי.

שבוע האופנה בפריז / גארת' פיו: הפלמנקו המודרני

חזרנו לרגע לשבוע האופנה שהתקיים בחודש שעבר! על דולצ'ה וגבאנה, ואלכסנדר וונג.

על גארת' דסקסנו כאן בבלוג כבר בשנה שעברה, למי שמעוניין בהיכרות קצרה איתו.

תצוגת הקיץ שהתקיימה בחודש שעבר בפריז הרעידה לי מיתר בלב כרגיל, והייתי רוצה לספר לכם בדיוק למה.

מוזיקת הרקע בתצוגה של גארת' מהווה מרכיב משמעותי מהתצוגה, כמעט חלק בלתי נפרד, כמעט כמו לראות סרט בלי כתוביות.
העונה שמענו את רבקה דל ריו שרה את "לאונרדו" (שיר מתוך הסרט "מלהולנד דרייב"), שיר אהבה שובר לב שאפשר להשוות (אבל לא באמת, הוא פשוט הרבה יותר טוב) ל-Rolling In The Deep של אדל.

התצוגה נפתחת באלמנה השחורה הספרדייה, הגברת האבלה.

הוידאו, כמובן, למי שרוצה לראות (כדאי לראות את הכניסה לפחות):

הסיפור שילווה אותנו לדקות הקרובות הוא לא סיפור עם סוף טוב, והוא לא סיפור שנעים לחשוב עליו: הדגמים הבאים שיופיעו אחרי האלמנה האבלה בהירים, שמחים ומתארים חיים מלאים, אך מתארים את החיים שהיו לאלמנה. הבגדים הם הזכרון של האלמנה מהחיים שהיו לה פעם.

האלמנה הבודדה שלנו היא דמות אצילה, וכדי להדגיש את המעמד והזהות שלה הבגדים כולם מוארכים עד הגזמה ויציאה מקווי הגוף והאורך הטבעי שלו. פיו עושה זאת על ידי שימוש בקו מותן נמוך על מנת להאריך את פלג הגוף העליון, או מעילים עם צווארון גבוה ומרוחק מן הגוף שמדמה צוואר ארוך. זו אינה הפעם הראשונה שגארת' פיו משתמש בשיטות אלו, והן הפכו לסימן ההיכר שלו. 

בנוסף, ניתן למצוא בחלק מן הדגמים את הרשתות שהופיעו גם בדגמים שהוצגו בעונת הקיץ בשנת 2010 וזכו להצלחה גדולה. בונוס למי שמעניין אותו: סרטון שמתאר את תהליך העבודה של גארת' פיו וההכנה של בגדי הרשת העדינה הזו. מרתק!

השיר הספרדי שמלווה את האלמנה ברקע לא מותיר ספק למסורת שגארת' פיו שאב ממנה את ההשראה: הפלמנקו הספרדי. האינטרפנטציה המודרנית של נשות הפלמנקו בתצוגה משתמשת במרכיבים העיקרי של הפלמנקו: התנועה והרגש.

היופי בתצוגה העונה של גארת' פיו הוא בבגדים, שבנויים לתנועה בניגוד לבגדים של מעצבים אחרים שקפואים גם בזמן הליכה. אתן בטח מכירות את זה. דוגמנית הולכת על מסלול, פנים קפואים, הבגד לא זז, ואתן תוהות איך לעזאזל לובשים את זה.
חלק מהתנועה היא "חצאיות" בנויות ברצועות קשורות (אפשר לראות את הרצועות לצידי הדוגמנית) שמתנועעות בזמן הליכה.

מתוך התרבות הספרדית: הוולנים, האדום הלוחמני, הגלימה של לוחמי השוורים

שימוש בבדים רכים ובגימור קצוות פרומים דמויי פרווה שיוצרים תנועה איטית, רכה, עדינה, כמו מתוך הזיה.

ולסיום, כמה דיטיילים יפהפיים.

התמונות מ-fashionising ו-WWD.

מחשבות על אופנה: קמטים

בעולם שסובב סביב אופנה ויופי, קשה לנו שלא לקבל לתוכנו תבנית קבועה של "מה שנחשב יפה". מי מאיתנו רואה כסמל היופי את שחקניות הקולנוע ההודי? מי מאיתנו רוצה להראות כמו הנשים הארופאיות של המאה ה-16? מתי בפעם האחרונה ראינו כוכבת חדשה שאינה צעירה, יפה, בהירת עור ושיער, בעלת מראה מערבי מובהק?

כולנו שבויות של אידיאל היופי שלא במודע או במודע. נועה זילברמן, סטודנטית לעיצוב אופנה ותכשיטים בבצלאל שברה את מוסכמות האידיאל ופגעה בנקודה שכולנו מקוות להתעלם ממנה: הזמן לא הולך לאחור, וכולנו מזדקנות.

אוסף התכשיטים שנקרא "קמטים" של זילברמן הם סיכות ושלל תכשיטים שממלאים את החלל שיוצרים הקמטים, ומדגישים את מה שרובנו לא מעוניינות לראות ונלחמות בו בעזרת הקוסמטיקה הרגילה והפולשנית.

כשצפיתי בפרוייקט התכשיטים בפעם הראשונה הרגשתי מסוחררת ונרגשת, כאילו נפתחה איזו דלת סתרים וחשפה בפני אמת קטנה. 

מה אתן הרגשתן כשראיתן את התמונות והוידאו?

האמת שמאחורי דולצ'ה וגבאנה: גזענות או אמנות?

אנחנו עדיין בשבוע האופנה, אמנם ההוא של מילאנו כבר הסתיים ושל פריז מסתיים מחר, אבל אני חייבת לפגר קצת בחומר ולעצור כדי לדבר על תצוגה אחת ויחידה. בראש פירמידת התצוגות של מילאנו עמדו דולצ'ה וגבאנה, מלכי הוינטג' החדש שהעלו תצוגת המשך לקולקציה האחרונה שלהם, שזכתה להצלחת ענק בעזרת קמפייני פרסום עצומים ומושקעים.

דולצ'ה וגבאנה מספרים לנו שהקולקציה מתארת את האי סיציליה (ארץ מולדתו של דומניקו דולצ'ה, המעצב לצד סטפאנו גבאנה), ואת התרבות העתיקה שלה שכללה תיאטראות רחוב, מופעי בובות ואמנות שימושית רחבת ידיים כגון הכדים הסיציליאנים.

אבל מה זו בעצם התרבות הסיצילאנית? מה הקשר בין המוני ההדפסים שלא נראים קשורים אחד לשני או לסיציליה (שמונים ושישה דגמים הוצגו על המסלול!), למה אנשים אפריקאים היו חלק מהתרבות הסיצילאנית, ולמה דולצ'ה וגבאנה חטפו ביקורות נוקבות על הקולקציה?

קליק על התמונה לצפיה בגרסה מוגדלת

סיציליה היא מחוז באיטליה, ולמעשה אי נפרד מהיבשת (השפיץ של המגף, למי שתהתה איפה היא בדיוק), מה שגרם לה להיות נפרדת יחסית מאיטליה ולפתח תרבות עשירה משל עצמה.

אחד האלמנטים המוכרים ביותר בסיציליה הוא "אופרת הפופי", תיאטרון בובות, מריונטות למעשה, מופעלות כולן על ידי שחקן אחד ועשויות בעבודת יד ובצביעה קפדנית שהפכה לאמנות של ממש. התיאטרון מציג שלל דמויות, בעיקר את הלוחמים ברומא ויוון העתיקות.

מריונטות לוחמים מתוך תיאטרון פופי

המיקום של סיציליה הוא סוג של "שער כניסה" לאירופה, מה שגזר עליה עתיד עצוב של כיבושים על ידי שלל גורמים כמו ערבים אע'לבים (מוסלמים שכיום נמצאים בטוניס), נורמנים (ויקינגים-דנים), רומאים, צרפתים, ספרדים (אז אראגון), והיסטורית הכיבושים הזו נראית מאוד לעין בתרבות שהתפתחה בה.

הקונקיסטדורים, הכובשים הספרדים היו אותם אנשים שכבשו את מקסיקו ועברו בדרכם דרך סיציליה (והביאו איתם את פולי הקקאו לאיטליה, מה שגרם להם להתחיל לייצר שוקולד טעים).

סיציליה בעלת נוף ים תיכוני ומזכירה את הנוף שלנו, והתבססה שנים רבות על גידולים חקלאיים כמו כרמים (לייצור יין), זיתים ועצי הדר, לצד גבינות (שבעבר אוחסנו בסלי נצרים - מה שנתן להן את המראה המפוספס).

שקי היוטה מתייחסים לעושר המאכלים של איטליה והייצוא של יבול חקלאי.

אוקיי, רגע, מה? אפריקאים? מה הקשר לאירופה?

סיציליה כאמור היתה השער לאירופה מתוך אפריקה ואסיה, מה שנתן גישה נוחה לעם המורים (או המאורים), ערבים מוסלמים מצפון אפריקה הזמנות לכבוש את סיציליה בשנת 827. המורים ישבו בסיציליה שבעים וחמש שנים, והשאירו את חותמם לעד.

גם היום גזענים מסויימים אומרים שאנשי סיציליה הם לא "טהורים" ודם "שחור" זורם בעורקיהם.

מה בעצם מעצבן כל כך באלמנטים האלה?

דולצ'ה וגבאנה טוענים שאם תלכו לטייל בסיציליה תראו בכל פינה פסלים ואלמנטים של המורים, אבל מנגד עומדת כל קהילת כהי העור ומסבירה: 

הפסלים האלה מבזים את האפריקאים. במדינות אחרות האמנות הזו הפכה לסוג של עלבון כלפי כהי העור,  סוג האמנות הזה מנציח את דמות האפריקאי ה"שבטי", העבד, וכהי העור לא מעוניינים להשתייך ל"סטיגמה" על האפריקאים הילידים ולדעות הקדומות לגביהם.

דולצ'ה וגבאנה פרסמו מאמר המתאר את היסטוריית המורים, לאחר שעשרות האשמות של גזענות הוטחו בהם, מתוך כוונה להסביר שלא היתה כוונת גזענות מאחורי השימוש באלמנטים האלו.

האם זה מספיק? האם השימוש באלמנטים המורים היו חסרי טעם ופוגעניים, או שכהי העור מגזימים בתגובה שלהם?

ושתי תודות:

• תודה לבלוג The Cutting Class, ממנו הפורמט לתמונות (על הבלוג)
• תודה לעידן ולויקיפדיה שגילו לי על ההיסטוריה של אירופה ואיטליה :)

התמונות מכאן, מכאן ומכאן.

געגועים לאלכסנדר מקווין

למכורות האופנה מזריקות לעצמן את ההפקות האופנה מהאינטרנט ישר לוריד אני לא הולכת לחדש כלום, אבל מי שלא מבזבזת שעה ביום (על מי אני עובדת? גם שש וגם עשר שעות אם אני בחופש ואין לי תכניות) במעבר על כל מה שחדש באינטרנט עוד לא מכירה את Fashion Gone Rough.

קודם כל, קבלו את הבלוג כבלוג מומלץ, ורוצו להרשם לעדכונים, הבלוג אוסף הפקות אופנה מכל מגזין בעולם שהכותבת הצליחה לשים עליו את ידיו, והפקות אופנה עצמאיות שצולמו במיוחד לבלוג.

השבוע פורסמה הפקה חדשה בשם “Dreaming of McQueen”, שכולה געגועים לאלכסנדר מקווין בשיאו. ההפקה הזו נחתה בדיוק במקום, כשהחסרון של מעצב ברמתו מורגש מאוד, אחרי שבועות אופנה מדשדשים במיוחד.

אני חייבת לציין שהבחירה של הבגדים והסט היתה מוזרה מאוד בהתחשב במטרת הפרוייקט: לא חשבתי שמדובר בבגדים של מקווין אלא הומאז' לעבודתו. הייתי בטוחה שמדובר בשמלה של דולצ'ה וגבאנה מהקולקציה האחרונה או זו שלפניה, בהתחשב בעובדה ששתיהן הפכו ללהיט היסטרי בכל מגזין שיצא בחודש האחרון.

מכל העבודות המעולות והאוונגרדיות של מקווין, בחרתם את מה שנראה כמו של כל מעצב אחר?

להפקה המלאה בFashion Gone Rough.

במקום להתבאס מהזכרון העמום והגרוע של אלכסנדר מקווין, בחרתי להביא כמה עבודות שלו מכל השנים, מן התצוגות ומן התערוכה שהוצגה לפני שנה.

לאחר מותו ב-2010 (בהתאבדות דרמטית, כזכור) הוצגה תערוכת Savage Beauty בניו יורק ולאחר מכן פורסם ספר עם צילומים של כל הדגמים שהוצגו בתערוכה ושלל טקסטים נפלאים שמתארים את העבודות שלו מכל השנים.

אני ממליצה ללחוץ על כל תמונה ולצפות בה בגרסה המוגדלת!

שמלה עשויה נוצות יען צבועות באדום, ולוחיות זכוכית אדומות שנועדו כדי לגרום לצופים לחשוב על דם.

השמלה היא חלק מקולקציה שיצאה במטרה לאתגר את עין הצופה ולשאול אותו "מה הוא יופי אמיתי?"

מעיל מתוך קולקציית "זה ג'ונגל שם בחוץ", שיצאה בשנת 97'.

על המעיל מודפס ציור משנת 1430, והקולציה עסקה בכלליות בפגיעות האנושית מול הטורפים האורבים

מתוך התצוגה "The Horn Of Plenty" שעסקה בהערצה העמוקה למסורת ההוט קוטור, ולחתרנות שכנגדה

מתוך התצוגה "The Horn Of Plenty"

מתוך התצוגה לאביב 2004, "נפטון" שעסקה ברומנטיקה

בתמונה ימנית התחתונה מופיעה קייט מוס כהולוגרמה, וכל הדוגמניות כולן בגובה 1.80 מטר ויותר כדי להאדיר את האפקט הדרמטי של הנשים הארוכות והאלגנטיות, כרמז לרומנטיקה

שמלת ה"צדפה", מתוך קולקציית "Irere", שמתארת את הסיפור של אישה שבירה על חוף שמתפתחת לפיראטית, כובשת, ולבסוף לאלה אמזונית.

השמלה מורכבת ממאות שכבות של אורגנזה.

צמר רקום במשי, מתוך תצוגה בשנת 2001 בשם "VOSS",

ובונוס: אלכסנדר מקווין היה אלוף התצוגות המופרעות על המסלול (תלה דוגמניות באוויר, העלה את קייט מוס כהולוגרמה, הלביש דוגמנית בשמלה לבנה וצייר עליה בגרפיטים עם מכונות, הציג תצוגה שלמה בריקודים על המסלול עם רקדנים מקצוענים והכניס אישה ערומה לתוך תא גזים שקוף), אבל להעלות משחק שחמט חי עם דוגמניות כתצוגת אופנה זה עשרים צעדים לפני כולם. תרתי משמע.

סופ"ש נעים רבותי :)