פורטרט עצמי

איזו הרגשה זרה זו, להכנס לעורך של בלוגר, לפתוח פוסט חדש ולשבת מול דף ריק ולהתחיל לכתוב.

למען האמת, אין לי על מה לקשקש. אני משתדלת לנצל את החופש כדי לעשות דברים שאני אוהבת, להשתפר בטכניקות שלמדתי במהלך השנה ובעיקר לנוח.

לפני שבועיים הלכתי להופעה של אורפנד לנד (Orphand Land) ברידינג עם חברה, לבשתי שמלה עם כיסים (מאסוס, קניתי בשנה שעברה) כדי שיהיה לי איפה לשים דברים חשובים (פלאייר שחילקו לנו בתור מניפה - כי המזגן שם עלוב), טייץ כי השמלה קצרה, ואת מגפי המטאל הקבועות שלי שמגנות עלי בכל פעם מחדש כשמישהו דורך עלי/עף מכיוון הפוגו. הן כל כך קשיחות שלא מרגישים כלום, והפלטפורמות שלהן מגביהות אותי מספיק כדי שכל הגברים הגבוהים שעומדים מקדימה לא יפריעו לי להנות מההופעה.

אחרי שמציירים במשך שנה שלמה בנות במידה כלום ורבע, אין ספק שלצייר את עצמי היה תרגיל מחשבתי לא פשוט והייתי צריכה להתמודד עם העובדה שהפרופורציות שלי הן לא מה שאני רגילה לצייר בהן. 

לפני יומיים נתקלתי בפרוייקט שמנסה לעורר מודעות לפרופורציות של הדוגמניות באיורי אופנה, ומציע אלטרנטיבה לגוף נשי "רגיל" בכל מיני צורות, Tracing Real Body Models.

  

בתור תרגיל קבלה עצמית זה יכול להיות רעיון נחמד, אבל בתור אופציה אמיתית זה נראה לי כמו עוד רעיון שיש לו הגיון אבל לא יבוצע לעולם - אנחנו אוהבות לראות פנטזיות, לא מציאות. המגזינים מלאים בנשים שמחות ועשירות ומטופחות, נשים שהמימדים הפיזיים שלהן נתפסים כמושלמים ומהווים 1% מהאוכלוסייה האמיתית. למה שנהרוס לעצמנו את הכיף שבפנטזיה עם תמונת מציאות אמיתית?


ודבר אחרון - אם בא לכן שלושה פוסטרים מקסימים שאת עלותם (60 ש"ח) יתרמו לזכרון מנחם (ארגון התומך בילדים ונוער חולי סרטן ובני משפחותיהם), אפרת מקפה ויפה הרימה פרוייקט מקסים. קונים את הפוסטרים - תורמים את הכסף.

דיוקן עצמי / מכתב פתוח על קבלה עצמית ודימוי גוף

השבועיים האחרונים היו מלאים תהפוכות. השוק הראשוני התרחש כשהבנתי שכשכולם אמרו לי שלא יהיו לי חיים, או חברים, או כל דבר אחר חוץ מהלימודים בזמן התואר, הם באמת התכוונו לזה וזה באמת נכון. 

מצד שני, אני לומדת סוף סוף משהו שאני באמת אוהבת. מגשימה את החלום הזה שתמיד חשבתי שישאר בגדר "החלום הלא מוגשם" הזה שאספר לילדים שלי יום אחד איך אמא חלמה להיות מעצבת אופנה ולעשות תואר בעיצוב אופנה... אני גם קצת אוהבת את האקט עצמו של הלמידה. יש מצב שאני קצת חננה.

למה אני מספרת את כל זה?

אחד מתוך אחד עשר הקורסים (כן...) שאני לומדת בסמסטר הזה הוא רישום עירום. יצאתי מנקודת הנחה שזה הולך להיות שיעור נחמד שכזה. סוף הסיפור הוא שאחרי השיעור הראשון של הקורס מצאתי את עצמי בוכה, כי אני לא יודעת לצייר בכלל. ואז בוכה עוד קצת. ואז עוד. ואז מספיקה לבכות ולרחם על עצמי ומתעשתת על עצמי.

להגשה לשבוע הבא קיבלנו משימה לצייר דיוקן של עצמנו בגודל מלא. 

החלטתי לצייר את עצמי בשמלה שיהיה לי מעניין לצייר, הכחולה ששיפצתי לפני כמה שבועות. עמדתי מול המראה במשך עשר שעות בערך, כמה שעות בכל פעם במשך כמה ימים. בכל זאת, זו פעם ראשונה שאני מציירת בצבע, בכזה גודל, בפסטל שמן (פנדה). 

בכל הזמן הזה היה לי די נוח. אני מכירה את הפנים שלי, אני מכירה את הגוף שלי, אני יודעת איך אני רואה את עצמי (ועדיין מופתעת לגלות איך אני נראית באמת בתמונות או כשאנשים אחרים מציירים אותי).

רק כשהגשנו את הדיוקנאות שלנו, ודיברנו עליהם במשך שעתיים שלמות הבנתי כמה ברת מזל אני בעצם. לא חשבתי על המשמעות של ההגשה בעצם, על העובדה שהייתי צריכה כביכול להתמודד עם הגוף שלי בגודל מלא במשך כמה שעות ולצייר אותו. זה לא הפריע לי! זה לא היה האישיו בהגשה בשום שלב מבחינתי. 

רק כשהבנתי שבנות אחרות התמודדו (או שלא התמודדו) עם דימוי הגוף שלהן ואיך שהן רואות את עצמן והיכולת שלהן להתבונן בעצמן הבנתי שאני שלמה עם עצמי. 

זה לא משהו חדש לי. אני יודעת שנוח לי עם עצמי כבר הרבה זמן והרבה מזה בזכות הבלוג והחברים שלי והמקום שמצאתי לעצמי בעולם והחקירה שלי לגבי הגוף שלי ולגבי בגדים וגזרות ולגבי דימוי גוף בחברה. אבל לא ידעתי שכל כך נוח לי, שהנושא לא עלה בשום שלב בזמן שהייתי צריכה לעמוד מול המראה במשך שעות ארוכות ולבהות בעצמי.

באיזשהו תיאום קוסמי מושלם, כשיצאנו להפסקה בשיעור ראיתי שקיבלתי הודעה בפייסבוק, שהפילה לי את האסימון לגבי כל מה שחוויתי בשיעור הזה:

היי מיכל,

היום מצאתי את הבלוג שלך לראשונה והייתי חייבת לכתוב לך שעשית לי מצב רוח טוב.

יש לנו מבנה גוף דומה מאוד ובתקופה האחרונה אני פשוט לא מוצאת את עצמי בגוף שלי (ילדתי לא מזמן ואני לא מצליחה לרדת את כל הקלוגרמים העקשניים שהתחברו איתי במהלך ההריון). 

הייתי קצת במלכודת של אותו מכנס, אותן שתי חולצות כל הזמן כל הזמן אבל נתת לי השראה.

תודה, את יפיפיה!

את התפיסה שלי לגבי עצמי בניתי אחרי שהבנתי דבר אחד מרכזי: רזה זה מאוד יפה, וגם מלאה זה מאוד יפה, וגם שמנה זה מאוד יפה -אבל את בחיים לא תהיי יפה אם יש לך חרא של אופי.

רציתי להגיד לכן ולכם, קוראי וקוראות הבלוג היקרים תודה על זה שאתם כאן בשנתיים האחרונות - אני אוהבת אותכם כמו שאתם אוהבים אותי.

הפקת אופנה מכושפת - מגזין W

מכת המחץ של מגזיני האופנה נחתה על אנה וינטור וחבריה השנה, כשנרשמה ירידה של 10% במכירות בארה"ב בלבד. התחזית לגליון ספטמבר חגיגי כמו בכל שנה לא היתה אופטימית במיוחד ונראה שאף אחד לא טעה, המגזינים פשוט לא מעניינים במיוחד והם מתחילים לאבד לאט לאט את הכח שלהם.

יוצא דופן היה מגזין W האמריקאי, שהפיק צילומים עם סטיבל מייזל, הצלם הקבוע של ווג איטליה וכל קמפיין של בית אופנה גדול בעולם (בלנסיאגה, פארדה, לנוון, לואי ויטון). זו הפעם הראשונה שהשימוש בפוטושופ נעשה בצורה ברורה מאוד לעין, על מנת להקצין את הסצינה ולא ליפות/להרזות/לרטש את הדוגמניות. 

(להפקת אופנה נהדרת נוספת של סטיבל מייזל)

Spellbound 

by Steven Meisel 

W Magaine, September 2012

האמנות של פוטומניפולציה היא בחיתוליה ולא מקובלת גם שנים רבות אחרי שהפוטושופ נכנס לשימוש יומיומי בחיים שלנו. זו עבודה מורכבת שלוקחת שעות ולפעמים ימים, אבל אם זה מה שיציל את הפקות האופנה הנוראיות שפוקדות את המגזינים לאחרונה, אני כל כך מקווה שזו לא ההפקה האחרונה!

ואם כבר מדברים על תמונות מעובדות, הנה עבודה שלי שעשיתי לפני ארבע שנים:

שיהיה לכן שבוע נפלא וקסום :)

קווה קווה דה לה אומה

מכל הבלוגים האחרונים שהכרתי, יש אחד שכיף לי לעקוב אחריו במיוחד. הבלוג המומלץ השבוע הוא Qua Qua, בלוג אופנה של בחור ישראלי עם ניחוח אירופאי לחלוטין בשם אסף.

כהרגלי בכל פוסט "בלוג מומלץ", ציירתי תמונה מתוך הבלוג Qua Qua

אסף, בן 26 מתל אביב, סטודנט לאמנות וקולנוע משתמש בהשכלתו הנוכחית להעשיר את עולם האופנה שלו בצורה מיוחדת. הוא מנתח את הבגדים שהוא לובש לפי השראות וזרמי אמנות, ורואה את עולם האופנה בזוית מאוד שונה מרוב הבלוגים הקיימים - שרואים אופנה בתור "יופי" בלבד.

אסף לוקח את האופנה ומפרק אותה למרכיבים קטנים, ומבחין בהם בהופעה השלמה. כל האאוטפיטים שלו מושלמים עד הפרט האחרון, דבר בנדיר במחוזות ישראל ונדיר עוד יותר במחוזות הלבוש הגברי. התמונות של הפרטים הקטנים הן החלק הכיפי בכל הבלוג שלו.

אסף מגיע להתארח פה בבלוג ב"להוציא את השלדים מהארון" ולענות לשאלון הבלוגרים שלי:

מי אייקון האופנה שלך?
אייקון אופנה? יש הרבה אבל המרכזיים הם קוקו שאנל - בגלל החלוציות והדעתנות הפמניסטית הבלתי מתפשרת שלה, אלכסנדר מק-קווין ז"ל, קארל לגלפלד ודפני גינס.
אני אוהב את מקווין ז"ל בגלל הגאונות האוונרדגיות הייחודיות, האימג'ים הבלתי מתפשרים והאמנות שהיא יוצר מהבגדים -  כל שמלה ו/או אאוטפיט שלו נראה כמו פסל מודרני, בעלת נוכחות. את קארל לגלפלד אני אוהב בגלל העוצמה והאימג' שהוא משדר, יש אצלו גם משהו מאוד אצילי, חלוצי-ראשוני ונקי בקולקציות שלו, אני מאוד אוהב את התרגום שלו.
מבחינת מתלבשים אני מאוד אוהב את דפני גינס, ממשפחת האצולה הסקוטית בגלל אורח החיים חסר הפשרות והייחודיות האקסטרווגנטית שלה לאופנה ולאמנות בכלל, היא משלבת תמיד בין השניים באופן שגורם לי להחסיר פעימה כל פעם מחדש. היא מצליחה לשמור על חלוציות וייחודיות גם בפרטי הפרטים הקטנים ביותר.


איפה אתה קונה ומשיג את הבגדים שלך?
הבגדים שלי יכולים להיות מהאינטרנט/ חנויות יד שנייה/ טופמן/ אייצ' אנד אמ וזארה. אין לי מגבלה ואף פעם לא תשמעו אותי אומר "את זה לא הייתי לובש"- נאבר סאי נאבר, אני תמיד הולך עם הכל ולא שולל ללבוש כלום. פרי יור מאינד, הכל הולך עם הכל ואין חוקים.

מה אתה אוהב באופנה?
מה שאני אוהב באופנה זה את חופש הבחירה הטמון בה את המגוון האפשריות הבלתי נגמר את הדינאמיות והשינוי שיש בשילובים הרב תרבותיים הגלומים בה, הביטוי העצמי, הוראציות השונות לאותה השראה, האפשרות לשקף ולערטל את ההבעה שלך תוך הבעת מסר ייחודי.
אני אוהב באופנה גם את האפשרות לגבש חוקים מסוימים כדי לנפץ אותן שוב ושוב.


מה הוביל אותך לפתוח בלוג אופנה משלך?
למה פתחתי את הבלוג אופנה שלי? מכמה סיבות, אמנה את 2 המרכזיות שבניהן:

1. אני קורא בלוגים של אופנה משהו כמו 5-6 שנים, וחי את ההשפעות השונות והטרנדים, ההשראות וכו'. אנשים שלא נוהגים לחשוב יותר מידי על הלבוש כאמצעי הבעה שואלים אותי "מה חשבת לעצמך שהתלבשת ככה?" או "למה יצאת דווקא ככה מהבית?" - שהשאלה הזו החלה לחזור על עצמה שוב ושוב בתדורת גבוהה (מאוד) הרגשתי צורך להשיב ולהסביר באופן "ממוסד" יותר ולא על רגל אחת.. הכוונה בבלוג היא להסביר את הדרך שבה אני מתרגם את הלך החיים וההוויה סביבי מרגשות ללבוש.

2. חלק מהרעיון של הבלוג הוא לנסות למתוח את גבולות המקובל ולהרחיב את מעגל הנורמה המוכרת, ליצור ולהציג שילובים ורעיונות שונים שיסייעו להנחיל עוד עקרונות ורעיונות חדשים ולהרחיב את מאגר הידע השגור והמוכר= לא עוד רק שילובי שחור-לבן-כחול-חום אלא ורוד עם כתום וכו'..
לאתגר את התפיסה והחשיבה האנושית.

האם יש לך איזו אמרה שאתה הולך לפיה כשאתה מתלבש/קונה בגדים?
כשאני קונה בגדים אני מנסה לתרגם טרנדים להוויה שב ה אני נמצא, ולמה שקורה סביבי או מקיף אותי. לדעתי אסור לעולם לומר "אני לא קונה בחנות XYZ" או "לעולם לא אלבש XYZ".
צריך להתאים את הבגד לאופיו של האדם ולא לשאול אנשים "איך הבגד בעיניך"- חשוב שהגזרה תהיה נוחה, אך חשוב לא פחות שהאדם הלובש את הבגד יהיה שלם וירגיש איתו בנוח, כך שידע שבגד מהווה חלק מהחזות הויזואלית שלו ולא של מי שהוא רוצה להיות.
התפיסה שלי היא ש"חיים פעם אחת - נא להתלבש בהתאם". אל תוותרו לעצמכם כדי להתכופף מול מוסכמות או תכתיבים חברתיים, תהיו תמיד מי שאתם ואל תתביישי או תצטדקו - חיו עם האמת שלכם ואל תחשבנו לאף אחד. יש מקום לטעויות וזה מקסים לראות אנשים שמעיזים וטועים אז אל תתביישו לנסות. תמיד תזכרו שכל יום הוא קסום ומיוחד מעצם טבעו החד פעמי והבלתי חוזר - נצלו את התחושה הזו להרכבת לבוש ייחודי מהול בטעם ואמירה אישית - ללא פחד וללא חשש.

מי ההשראה שלך?
ההשראה שלי בלבוש מאוד מגוונת. כל מה שמעניין או מגרה את המחשבה שלי, זה יכול להיות נושא/דמות משפיעה שלמדתי עליה, הסבים שלי משני הצדדים, אדם מעניין שראיתי ברחוב או שדיברתי איתו/ה ספר מעניין שקראתי, חוויות טובות/רעות שקראו לי או אפילו זיכרון ילדות שעבר לי בראש.
או סתם פרשנות שלי למתרחש לנגד עיני- הכל מתערבב למיקס אחד היברידי שמשפיע על בחירת הלבוש שלי.

לבלוג Qua Qua


חג שבועות שמח!

פותחים את השבוע עם בלוג מומלץ: נדיה אבולסון

הבלוג המומלץ לשבוע הזה הוא בלוג אופנה וסטייל אישי שלי אישית גרם לפעור את פי מול המסך ולבהות.

הנוף הבלוגרי מלא במאות אם לא אלפי בלוגים שעוסקים באופנה שמלאים בבנות שנראות כולן אותו הדבר, מתלבשות אותו הדבר וקצת קשה לזכור מה הסגנון של כל אחת מהן. בניהן חיות פנינות קטנות, בנות שמתעדות את הסטייל האישי שלהן באמת ובתמים ולא מנסות "להראות כמו". 

לא יכולתי שלא לצייר אותה

נדיה אבולסון, בלוגרית אופנה, דוגמנית אופנה מלאה, אספנית בגדי וינטג (שאת רובם היא לובשת ומצטלמת בהם, ומוכרת באטסי שלה) ומעצבת היא עוד אחת מהבלוגריות שאי אפשר לשכוח. מעניין לה את הישבן מה שאתם חושבים על הישבן והירכיים שלה והיא כאן כדי להגיד לכם מה יפה וטוב, ולא כאן כדי לשמוע מה אתם חושבים.

בלוג מומלץ: The Girl From Back Then

תכירו, זו פינת "בלוג מומלץ", שתאסוף את מיטב הבלוגים שאני קוראת וחייבת לשתף עם כולם.

וינטג', רוקבילי, נשי, זו יוד (כן כן, זה השם), הבלוגרית הישראלית מהבלוג The Girl From Back Than חזרה לעדכן באופן קבוע, והגיע הזמן שתשמעו עליה. 

יוד, בת 24, מתגוררת בתל אביב ועובדת כברמנית ובחנות בגדי מעצבת (עידית ברק). את הבגדים שלה היא משיגה משלל מקורות: היא תופרת לעצמה, היא אוספת מהרחוב, היא קונה (רק!) בחנויות יד שניה ווינטג' ולא מתפשרת על איכות הבגדים ועל ההתאמה המושלמת לגוף.

מהתמונות עצמן אפשר להבין מהר מאוד שלא מדובר בבלוג אופנה שדוהר אחרי טרנדים אלא בבלוג לייף סטייל שמתעד את החיים והאהבה לבדים, גזרות, טקסטורות והדפסים.

יוד מספרת על הבגדים שהיא לובשת, ואומרת ש"לבוש הוא סוג של ראי תקופה, ונכון להיום, מה יש לנו? תפירה תעשייתית וגרועה בכמויות, באיכות בד איומה וגזרות פשוטות, הכל קצר יותר כי זה אומר פחות בד ועל כן יותר רווח, אנשים קונים חיקויים מהירים שמתפרקים אחרי עונה ונראה שלרוב המוחלט של האוכלוסיה אין באמת טעם משל עצמו, הם לובשים את מה שמוכרים להם במדיה".

הסגנון שלה כל כך שובה לב ומלא השראה, שהרשיתי לעצמי לצייר אותה, אבל הנה כמה תמונות שיעידו שהבלוג הזה לחלוטין שווה קריאה:

התמונות הנהדרות מצולמות על ידי יוד עצמה או על ידי חברים, ומדי פעם אפשר לראות בבלוג בנות אחרות שיוד אחראית לסטיילינג, הבגדים האיפור והצילום כולם.

אל הבלוג: The Girl From Back Than

שיהיה שבוע טוב!

אמנות קבועה ואמנות קצת פחות קבועה.

האמנות הקבועה:
מסיבה לא ברורה, למרות שמדובר בבלוג אופנה, הפוסט שכולם התעניינו בו באמת היה הקעקוע שלי. זה גרם לי לחשוב קצת על "אופנה" ואיך שאנחנו רואים אותה בעולם היום. אופנה זה בגדים, אקססוריז, נעליים, אבל בתכלס השורה התחתונה של כל זה היא ביטוי עצמי. אצלי לפחות זה כך. אני לא לובשת בגדים רק כי הם יפים ובדרך כלל רואה איזשהו רעיון מאחורי בגד או לבוש כללי.
אז מה ההבדל בין בגדים לקעקוע? לא הרבה. רק שאחד קבוע לחלוטין והשני מתחלף בכל יום. את הבגדים אפשר להחליף כמו אופי, הקעקוע ישאר שם אם תאהב אותו ואם לא.

ביום חמישי ישבתי לעוד שלוש שעות של סשן סיום. הכנפיים כבר החלימו, האדום שאתם רואים הוא התיקונים והתוספות.

דאבל מייאו.

 וכדי לא לבזבז מקום של פוסט לשוא...
האמנות הקצת פחות קבועה:
פתאום התחשק לי לקשקש. פתחתי את הGoogle Reader שלי כדי לראות מה חדש ב-RSS שלי.

הפוסט הראשון שהופיע היה פוסט של בלוגרית האופנה הסופר-מפורסמת ג'יין אלדרידג', מהבלוג Sea of Shoes, שמהלל את עולם האופנה עם דגש על נעליים. לי אין חיבור טוב מדי עם נעליים, אני ביגפוט ושום דבר לא נוח לי וגם הנעל הכי נוחה בעולם תעשה לי פצעים בכף הרגל חצי שעה לאחר הליכה בה. זה סיוט שכנראה לעולם לא יגמר... הרבה יותר כיף להסתכל על תמונות ולדמיין שהייתי יכולה לנעול משהו כזה אי פעם.

מעבר להיותה בלוגרית מוצלחת, ג'יין היא פשוט בן אדם נורא יפה. אני לא יודעת מי מצלם אותה, אבל הוא עושה את זה טוב ותופס את השיער הכתום שלה בזוויות כאלה מופלאות...

החלטתי להוציא מהארון את צבעי המים המוזנחים שלי שהשתמשתי בהם בערך שלוש פעמים.

אני מניחה שאחרי כמה ציורים מחורבנים יתחילו לצאת הציורים המוצלחים יותר...

לא דומה במיוחד, אבל לא מביך עד כדי חיסול ראיות של הדף.

זה הפוסט המלא.

פוסט סופש שבוע: הציור השבועי לילד

שלשום עברתי כרגיל ב-Google reader שלי אחרי כל הבלוגים שאני מנוייה אליהם ב-RSS (מדובר בכמה מאות). משהו תפס לי את העין. 

זו מישל, דוגמנית שהפכה ליצרנית יין ופגשתי אותה בבלוג garancedore. התמונה הפשוטה, הצבעים הרכים... כל ההתנגשות הזו עם תווי הפנים החזקים והבנויים עם הכובע השחור הזה תפסו את המבט שלי ולא שחררו.

הייתי חייבת לצייר אותה. 

 קשקוש בעפרון.

קשקוש בעפרון, צבוע.

שיהיה שבוע טוב :)

פוסט זה אינו מכיל חמץ

טוב, כחלק מאתגר אפריל הגעתי לכמה מסקנות מרחיקות לכת, והמסקנה הרלוונטית להיות היא בגדים זה פאקינג דבר יקר. כאילו, קסטרו, רנואר, זארה, מנגו - סיריוסלי? אתם חושבים שבא לי להוציא משכורת חודשית של חייל על בגד שסביר להניח שימאס לי ממנו בעוד חצי שנה? ועוד עם עליית המחירים לאחרונה... 

יותר מזה, השיקולים שלי לקניית בגדים הם מורחבים - אני לא יודעת באיזה מידה אהיה בעוד חודש. הודות לכח הרצון שלי לאחרונה, אני נעה בין 42 ל-44 כבר חצי שנה. אבל אם יום אחד אני אתפוס את עצמי לניעור טוב, ייתכן שהשמלה שרק אתמול קניתי תהיה גדולה עלי בחודש הבא. או במקרה הרע (אחרי פסח זה דווקא הגיוני) - תהיה קטנה עלי. באסה.

שיקול נוסף הוא הגזרה שלי. לא יודעת אם שמתם לב, אבל יש לי רגליים די ממוצעות (אך אחלה, ולכן השמלות הקצרות), מתניים מאוד גבוהים, חזה יחסית גדול וכתפיים רחבות. אם עוד מישהו פספס את הפוסט על הקעקוע - הכנפיים ברוחב 43 ס"מ, והן לא מכסות את כל הגב. תמדדו את רוחב הכתפיים שלכם ותגלו שיש לי פרופורציות של ענק.

מה זה אומר? זה אומר שבמנגו אני לא יכולה לקנות לא מכנסיים (מוציאים לי שניצלים), אני לא יכולה לקנות שמלות (אם השמלה נסגרה לי על הציצי, שזה כבר נס בפני עצמו, המותן של השמלה פשוט נמוך לי מדי), זה אומר שאני לא יכולה ללבוש שמלות וינטג', רומנטיות כאלה מה שנקרא, ללא שרוולים, כי אני פשוט אראה כמו בהמה עם כתפיים עצומות.

 

משהו כזה, נגיד, ככה.   (הציור המרהיב באדיבותי)
זה בעיקר אומר שאני צריכה להזהר מאוד בבגדים שאני בוחרת, וקניית בגדים מבחינתי זו חוויה מתישה מאוד.

בקיצור, אז איך מתלבשים בלי לקנות בגדים ביוקר?

יש פתרון לכל זה. קוראים לזה שעות פנאי, וקוראים לזה "אמא תודה שתרמת לי את מכונת התפירה" ו"איזה מזל שהלכתי ללמוד תפירה לפני שנתיים" ו"שיו, בא לי לעשות משהו כיף".

הגיע פסח, והשנה חוגגים בצד הדתי של המשפחה. במלאי קיימות שמלות: או חגיגי מדי, או עם מחשוף עמוק מדי, או קצר מדי או יותר גרוע - שילוב של הכל ביחד. הפתרון: לקנות גזרה לשמלה במחיר סמלי ולתפור אחת בעצמי.

הגזרה שנקנתה - New Look 6723, עלתה במחיר מבצע 16 ש"ח בלבד, כשההדפסה היא עצמית בבית.

מסקנה ראשונה: לא לקנות גזרות להדפסה בבית. זה יצא המון דפים ולא חסך לי דיו, דפים, דבק ועצבים להדביק את הכל. למעוניינים קיים תיעוד שלי עסוקה על הרצפה לבושה במיטב מחלצותי - חולצה גזורה וטרנינג ענק. 

בנחלת בנימין קניתי בד במחיר המופקע של 25 ש"ח למטר. 

מסקנה שניה: זה מחיר יקר וזו טעות של מתחילים. בפעם הבאה אשתדל לקנות בד זול יותר או באותו מחיר אזמין מהאינטרנט אחד מהמם ממש. קניתי 3 מטרים של בד (והשתמשתי כמעט בהכל), כך שבסך הכל עלות הבד היתה 75 ש"ח. אם הייתי חכמה הייתי קונה משהו ב-40 ש"ח מקסימום. רוכסן נסתר - 18 ש"ח.

בסה"כ לכל השמלה: 109 ש"ח. בדיעבד לא הכי זול. 

מסקנה שלישית: אני מאמינה שהמחיר שווה את התוצאה שאני לא אמצא על כל אחת אחרת.

והתפירה עצמה?

וול, כל מכות מצריים עברו עלי. דרכתי על חבילת סיכות, סדרתי את המנורה בסלון כשפרשתי את הבד על הרצפה, והמכונה התקלקלה אחרי שלוש שעות תפירה, עברה אצל טכנאי ורק אז חזרה הביתה.

ככה אני נראית כשאני תופרת. בשולחן במטבח, בבגדים הכי נוחים שיכולים להיות בבית (גופיה של ראלף קטה - הפריט הכי שכיח בארון שלי, וג'ינס).

וזהו, בסוף יוצאת שמלה.

הזכרתי בפוסט הקודם שהסתפרתי וגם הזכרתי שאני לא מצליחה לצלם את זה כמו שצריך. אז עם שיער קצת מבולגן, זו השמלה.

וסתם, היתה שקיעה יפה.