‏הצגת רשומות עם תוויות גארת' פו. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות גארת' פו. הצג את כל הרשומות

28 בספטמבר 2013

ריק אוונס: גזען וליצן או גאון העונה?

אז למקרה שחייתם בחלל החיצון בשבועות האחרונים ולא ידעתם ששבוע האופנה מתקיים בזמן האחרון, הנה כמה עדכונים: היו מלא תצוגות של כלום, כלום, ועוד קצת כלום. היו כמה בגדים יפים באמצע, פה ושם כמה להיטים, אבל סך הכל שום דבר שצורח "וואו! להיט עולמי!". 

ואז בא ריק אוונס. בתור הליצן העונתי או הלהיט השכונתי, ריק אוונס את קולקציית הקיץ שלו לשנת 2014 בצורת ריקוד צעדים בליהוק מוזר ומחשיד של נשים שחורות בעיקר במימדים שנחשבים בעולם האופנה בפלאס סייז רציני.




האם ליהוק של נשים שחורות להצגת ריקוד "שבטי", עם הוראת בימוי ברורה של פנים זועפות במיוחד הוא אקט גזעני? סביר להניח שלא, או שעשרות הנשים הללו לא היו מוכנות לעלות על הבמה - כולן רקדניות מקצועיות בליגות הסטפרס.

אז במה מדובר בעצם? ריקוד הסטפ יהיה מוכר לאלה מאיתנו שישבו וראו מספיק קומדיות נעורים מטופשות שמתרחשות בקולג'ים אמריקאים, הוא נחשב ספורט ויש בו תחרויות מקצועיות והוא גם חלק מקבוצת העידוד של בתי האגודות (כל האלה עם האותיות היווניות שנראים ממש מגניבים בסרטים).


הריקוד הזה "גברי", משדר חוזק, ונראה בדיוק כמו בתצוגה של ריק אוונס, ויותר מזה - הוא פופולרי מאוד בקהילת השחורים בארה"ב והרבה פחות בקהילת הלבנים. כשיש ליגה "לבנה" שמשחקת בתחרויות היא גם טורחת להודיע שהיא לבנה. וכן, יש גם קבוצות גברים.

אם נתעלם לרגע מעניין הגזענות שנמצא בסימן שאלה, יש כמה פלוסים רציניים בהופעה כזו:
1) אנחנו רואים את הבגדים בתנועה אמיתית. כי ביקום אמיתי אף אחת לא מרחפת על גבי המסלול בנעלי עקב. עזבו את זה - מי בכלל הולכת עם נעלי עקב כאלה? אנחנו נוהגות גם לשבת בבגדים, להתכופף ולשטוף כלים.

2) אנחנו רואים את העמידות של בגדים. סורי, ריק אוונס, אבל חצאית הפונפונים שלך לא עמדה בזה והעיפה פונפונים לכל עבר במהלך ההופעה.

 

3) המגוון הגדול של הנשים גרם לי למצוא את עצמי בתוך קהל היעד של המותג, לרצות ללבוש את הבגדים שלו ולשקול גזרות שמעולם לא לבשתי. אני לא חושבת שאי פעם הרגשתי שאני צופה בתצוגת אופנה ואני יכולה ללבוש את הבגדים או רוצה ללבוש אותם. הדוגמניות נראות חייזריות מדי, לא קרובות למידה שלי וקשה לי לדמיין איך הבגדים יראו עלי.

בנוסף לזה - כשמתרחש שבוע אופנה לפלאס סייז אני רוצה לקבור את הראש עמוק בחול כי הבגדים מכוערים, הדוגמניות מכוערות גם כן ואני לא מתחברת לחגיגת ה"שיו אני שמנה אבל תראו איזה שמלה עלתה עלי". כל הקטע הזה של "שמנה" לא ממש מתרחש בתצוגה של ריק אוונס כי רובן לא ממש שמנות, אלא פשוט נשים רגילות (לא מדגם מייצג, אבל רגילות).
אם הנשים האלה היו הולכות על המסלול כמו דוגמניות, סביר להניח שהן היו נראות כמו בדיחה, כי הבן אדם היחיד שנראה טוב על מסלול הוא דוגמנית שיודעת ללכת כמו דוגמנית, ואם היא לא על עקבים גם היא בדרך כלל נראית נורא.

מגוון נשים בגדלים שונים


והדברים הרעים שאי אפשר להתעלם מהם:
1) הנשים מתפרשות כאמזונות מפחידות. חלק מהתפקיד של תצוגת האופנה הוא לגרום לך להשתכנע שכך תרגישי כשתלבשי את הבגדים, ואני לא בטוחה שלכולן מתחשק להרגיש כמו נשים לוחמות.
כאילו, הפרצופים האלה.

2) האם היתה התייחסות רצינית לבגדים כשהיה מופע גדול כזה על הבמה? האם הוא לא מפחית מחשיבות הבגד?
כבר ראינו ריקודים על המסלול בעבר (קוקו רושה לז'אן פול גוטייה פורצת במחול אירי) אבל זה כבר ממש אקסטרים.

3) אם כבר קטע ריקוד, אז בואו נודה בזה - כולנו ראינו קטעי ריקוד טובים ומסונכרנים יותר מאלה.

גזר הדין:
ריק אוונס, האב הרוחני של גארת' פיו האגדי, היה וישאר מעצב להיט. בעולם של תצוגות משעממות, ההופעה הזו היתה משב רוח מרענן ומסר לעולם בנוגע לתפיסת הגוף הנשי.

30 באוקטובר 2012

שבוע האופנה בפריז / גארת' פיו: הפלמנקו המודרני

חזרנו לרגע לשבוע האופנה שהתקיים בחודש שעבר! על דולצ'ה וגבאנה, ואלכסנדר וונג.
על גארת' דסקסנו כאן בבלוג כבר בשנה שעברה, למי שמעוניין בהיכרות קצרה איתו.

תצוגת הקיץ שהתקיימה בחודש שעבר בפריז הרעידה לי מיתר בלב כרגיל, והייתי רוצה לספר לכם בדיוק למה.
מוזיקת הרקע בתצוגה של גארת' מהווה מרכיב משמעותי מהתצוגה, כמעט חלק בלתי נפרד, כמעט כמו לראות סרט בלי כתוביות.
העונה שמענו את רבקה דל ריו שרה את "לאונרדו" (שיר מתוך הסרט "מלהולנד דרייב"), שיר אהבה שובר לב שאפשר להשוות (אבל לא באמת, הוא פשוט הרבה יותר טוב) ל-Rolling In The Deep של אדל.


התצוגה נפתחת באלמנה השחורה הספרדייה, הגברת האבלה.

הוידאו, כמובן, למי שרוצה לראות (כדאי לראות את הכניסה לפחות):

הסיפור שילווה אותנו לדקות הקרובות הוא לא סיפור עם סוף טוב, והוא לא סיפור שנעים לחשוב עליו: הדגמים הבאים שיופיעו אחרי האלמנה האבלה בהירים, שמחים ומתארים חיים מלאים, אך מתארים את החיים שהיו לאלמנה. הבגדים הם הזכרון של האלמנה מהחיים שהיו לה פעם.




האלמנה הבודדה שלנו היא דמות אצילה, וכדי להדגיש את המעמד והזהות שלה הבגדים כולם מוארכים עד הגזמה ויציאה מקווי הגוף והאורך הטבעי שלו. פיו עושה זאת על ידי שימוש בקו מותן נמוך על מנת להאריך את פלג הגוף העליון, או מעילים עם צווארון גבוה ומרוחק מן הגוף שמדמה צוואר ארוך. זו אינה הפעם הראשונה שגארת' פיו משתמש בשיטות אלו, והן הפכו לסימן ההיכר שלו. 

בנוסף, ניתן למצוא בחלק מן הדגמים את הרשתות שהופיעו גם בדגמים שהוצגו בעונת הקיץ בשנת 2010 וזכו להצלחה גדולה. בונוס למי שמעניין אותו: סרטון שמתאר את תהליך העבודה של גארת' פיו וההכנה של בגדי הרשת העדינה הזו. מרתק!




השיר הספרדי שמלווה את האלמנה ברקע לא מותיר ספק למסורת שגארת' פיו שאב ממנה את ההשראה: הפלמנקו הספרדי. האינטרפנטציה המודרנית של נשות הפלמנקו בתצוגה משתמשת במרכיבים העיקרי של הפלמנקו: התנועה והרגש.




היופי בתצוגה העונה של גארת' פיו הוא בבגדים, שבנויים לתנועה בניגוד לבגדים של מעצבים אחרים שקפואים גם בזמן הליכה. אתן בטח מכירות את זה. דוגמנית הולכת על מסלול, פנים קפואים, הבגד לא זז, ואתן תוהות איך לעזאזל לובשים את זה.
חלק מהתנועה היא "חצאיות" בנויות ברצועות קשורות (אפשר לראות את הרצועות לצידי הדוגמנית) שמתנועעות בזמן הליכה.


מתוך התרבות הספרדית: הוולנים, האדום הלוחמני, הגלימה של לוחמי השוורים

שימוש בבדים רכים ובגימור קצוות פרומים דמויי פרווה שיוצרים תנועה איטית, רכה, עדינה, כמו מתוך הזיה.

ולסיום, כמה דיטיילים יפהפיים.


התמונות מ-fashionising ו-WWD.

13 בספטמבר 2012

שבוע האופנה בניו יורק / אלכסנדר וונג

אני יודעת ששבוע האופנה בניו יורק לא מעניין במיוחד, אבל אני לא יכולה לשבת בשקט בלי לחלוק עם מישהו את ההתלהבות שלי מהקולקציה האחרונה של אלכסנדר וונג. זה לא שאני עוקבת באדיקות אחרי המעצב או שציפיתי לתצוגה מרהיבה במיוחד, בכל זאת, כולנו יודעות שארה"ב היא המדינה השמרנית ביותר מתוך המדינות שמציגות את שבוע האופנה (ניו יורק, לונדון, מילאנו ופריז) ודורשת אופנה "מוכנה ללעיסה" ולא "אמנות אבסטרקטית" על המסלול.
אבל משהו בתצוגה שלו פשוט שימח אותי כל כך וגרם לי לרצות את כל הבגדים אצלי בארון.

זה לא שהוא חרג מהרגיל - לא צריך לצפות לראות בגדים כמו בתצוגות של אלכסנדר מקווין או גארת פיו. הבגדים הם לחלוטין Ready to wear, מה שנקרא "ספורט אלגנט". וונג יודע מי הקהל שלו ולא חורג מהגבולות, ומספק להן קולקציות במסגרת שניתן לקבל וללבוש ביום יום.



היוש מעיל, היוש ג'קט. היו שלי בבקשה

השינוי המשמעותי היה החיתוכים וההשקעה בפרטים הקטנים. וונג העיד על הקולקציה כ"פריחה" מתוך הקולקציה הקודמת שעוצבה בתוך מגבלות צנע שנדרשו כהכרח מהמצב הכלכלי העולמי. 
המגבלות שהוסרו יצרו פריחה מחודשת של אותם רעיונות מקולקציית החורף (ללוקבוק של קולקציית הריזורט), עם השקעה מרובה בפרטים קטנים וחיתוכים עדינים של הבד. גם בחורה שאין לה מושג קלוש בתפירה יכולה לראות שמדובר בגזרות ותפירה מסובכת ובבגדים שתהליך ההכנה שלהם מורכב מאוד, ומן הנמנע שאלה יהיו יקרים יותר כתוצאה מהתהליך.









קצת דיטיילים מהבגדים:


תיק קלאצ' בתוספת תיק רשת-דייגים שמחובר אליו כחתיכה אחת


חיתוכים עדינים בחולצה מכופתרת


נעלי עקב עם רכיסה באמצע השוק


כל התמונות מstyle.com.

4 בדצמבר 2011

כוכב עולה בשמי האופנה: צ'יו האו

הקולקציה האחרונה של צ'יו האו לחורף 2011, שנקראה "Serperns" (קבוצת הכוכבים בשמיים שנקראת "הנחש") היא סוג של מיקס בין העבודות המוקדמות והמופשטות של אלכסנדר מקווין לעבודות הארכיטקטוניות של ג'ארת פו והאפלה של יוז'י יממוטו.

האו, יליד שנחגאי יצר קולקציה ששובחה והופיעה בכל מגזין אופנה חשוב כמו ווג, אל, הארפרז באזאר, מגזין V והוול סטריט, הוכרז כאחד מ-25 הסינים החשובים בעולם וזכה ממש לאחרונה בפרס "Breakthrough Designer Award" (משהו כמו המעצב החדש והמוצלח בשטח) בערב המעצבים הבינלאומי של ה-WGSN.

אם כולם אומרים שזה מדהים, זה חייב להיות מדהים, לא?
אני מרגישה קצת שבויה ומחזיקה בדעה הלא אופנתית שיש כאן קצת יותר מדי רפרנסים לגארת' פו ומעצבים אחרים ופחות מדי שפה יחודית אישית. העבודות מרשימות, אבל ההרגשה היא שכבר ראיתי את כל אלה במקום אחר...

QIU HAO Autumn/Winter 2011






התמונות מ-popbee.




אלה העבודות של גארת' פו, מהשנים 2009-2010.
איכשהו אחרי שחיטטתי קצת בארכיונים של גארת' פו, התמונות של הקולקציה של צ'יו האו נראות פשוט... לא מקוריות מספיק.

5 באוקטובר 2011

שבוע האופנה בפריז: פרדוקס הבגדים הקפיטליסטיים אצל גארת' פיו

גארת' פיו (Gareth Pugh) הציג השבוע את קולקציית אביב/סתיו שלו ל-2012 במסגרת שבוע האופנה בפריז, ומבחינתי אפשר להכריז על המנצח החדש בתחרות ה"מי יתעלה על אלכסנדר מקווין?", שנפתחה ברגע שהאדון התאבד לפני שנה וחצי. 
מקווין שבחר להציג בכל עונה מחדש מחזה תיאטרלי בנושא מקברי התעלה בדמיון על כל מעצב שהיה בסביבה שלו, אבל הבגדים שלו תמיד נראו לי כמו לה לה לנד שלא יכול להיות מתורגם לבגדים אמיתיים.

גארת' פו משחק בין המקברה-גותי קוקו סטייל ומוציא תצוגות מופרעות, אבל הבגדים שלו תמיד נראים כמו "משהו שאולי אפשר ללבוש" ו"משהו שאם ישנו קצת פה וקצת שם..." ואף פעם לא נופלים לקטגוריית ה"יפה אבל מי ילבש את זה?".

הפתיחות של התצוגות שמתחילות בהקרנת סרטון התדמית, וזה החלק הכי כיף של התצוגה שאני מחכה לו בכל עונה.


התצוגה השבוע נפתחה סרטון הזה. כן, זו אותה קריסטל רן, דוגמנית העל חלל שממריאה לשחקים מאז שרזתה.
הדמות של הבחורה שכלואה בתוך עצמה, בתוך הסורגים שהם הבגדים שלה היא אמירה שאולי קצת בנאלית אבל אי אפשר שלא לחלוק כבוד לבן אדם שמנצל את הבגדים שכולאים אותנו בחברה הקפיטליסטית והחומרנית שאנחנו חיים בה - ואז לייצר מהרעיון הזה בגדים שימכרו לאותם מביני רעיון העולם החזירי הזה - כל הכבוד. פרדוקס מושלם.




כל התצוגה משחקת על הבחורה הכלואה, על הקווים, וכמו כל הבגדים של פיו- אין טיפת צבע אחת.








קסדת פרספקס חצי אטומה. נראה קצת כמו אביזר לקליפ הבא של ליידי גאגא.


גארת' פיו והדוגמנית בעת ההרכבה.


קצת פחות מנופח ואני רצה לקנות את השמלה הזו.


גם את הגרביונים.







מקורות התמונות למעוניינים: http://models.comhttp://www.style.comhttp://fashiongonerogue.com

10 באפריל 2011

עשה לי את השבוע: לגלות שצדקתי.

לפני שלושה חודשים גיליתי את תכשיטי הגוף האינטרגרטיביים, והרגשתי שזו לא הפעם האחרונה שאראה אותם. הבגדים-לא-בגדים האלה נכנסו כחלק מטרנד הבדס"מ, השליטה, השחור, האפלוליות והשתלטו על קולקציות של המעצבים האהובים עלי וגם על סתם הפקות אופנה מהחודשים האחרונים. אני אודה ואומר שנחמד לראות שצדקתי....

הטרנד הזה מרתק, אין ספק, אבל הוא לא העיקר. פריקים, גות', פאנק וכל עולם המטאל תמיד חוזרים לאופנה בתור אמירת שוליים. הטרנד הזה יעלם, ובעוד שנה או שנתיים נראה אותו חוזר כרגיל, כילד הרע של עולם האופנה. מה שמעניין אותי יותר הוא דו השיח המוזר מאוד עם הטרנד שהשתלט על עולם האופנה בעונות האחרונות, והוא הטרנד הרומנטי והנשי. האם אני היחידה ששמה לב להקבלה המנוגדת בין שני הסגנונות האלה?
התחלנו עם ורוד עתיק ופנינה שהשתלטו לנו על חולצות, שמלות, צעיפים, עברנו לצבע פודרה (לכל פאשניסטה בתל אביב יש נעלי עקב בצבע פודרה. בא לי לשבור להן את העקב כבר מרוב שהן חרשו אותו) ושילוב בדי תחרות (אעלק וינטג'-סטייל), וראינו את הפרחים בכל בגד, בכל מיקום ובכל וריאציה אפשרית עד שיצאו לנו מכל החורים. אני בטוחה שכולכן שמחות לגלות שגם בעונה הקרובה כל מה שנראה זה פרחים, פרחים, ועוד קצת פרחים. 

איך הרומנטיות הזו מתקשרת עם רצועות עור ומתכת? לא נעים לי להגיד, אבל נראה לי שהטרנדים המנוגדים האלה הם הסממן החיצוני לפיצול האישיות של עולם האופנה - מצד אחד את אשה חזקה שיודעת מה היא רוצה ומצד שני את צריכה להיות האשה הכנועה והיפה והפאסיבית.
האם ניתן לשלב את שני הדברים האלה ביחד? האם תכשיטי הגוף האלה הם פריט שניתן לרכוב וללבוש ברחוב? אני חושבת שלא. זו עוד אחת מהאמירות של עולם האופנה שלא יכולות להיות מתורגמות בצורה הגיונית לקהל הרחב בלי להראות מגוחכת. מה שגן, אולי נראה יותר חגורות עור שחורות ועבות בחורף. הן אינטרפטציה מצויינת לטרנד הלא לביש הזה.


בקולקציה האחרונה מבית אלכסנדר מקווין (ז"ל - המעצבת שרה ברטון עומדת בראש המותג כיום וממשיכה את קו המחשבה האקסצנטרי שלו) מצאתי שילוב אמיתי של שני הטרנדים. מוזר, לא?

הדוגמנית אבי-לי קרשאו למגזין ווג, אפריל 2011
 אלכסנדר מקווין, קולקציית חורף 2011 (זו שתגיע אחרי האביב הנוכחי). נראה הרבה יותר מעניין מהאביב המשמים שלנו.

 עוד אלכסנדר מקווין.

מגזין ID, גליון האביב

 גם.

מגזין Last Magazine, הפקת אופנה באווירת בית משוגעים.

ג'ארת פו.  אחד המעצבים האהובים עלי.

 הפקת אופנה למגזין Oyster. ההפקה על טהרת הסאדו והפטיש, מעניין לראות.

 מי זו, עם לא קריסטל רן (מימין), מככבת בעוד מגזין החודש? (Love magazine, גליון אביב)

ולסיום תמונה קצת מקסימה.
האשה המשוחררת, כלואה ברצועות עור.