28 בספטמבר 2013

ריק אוונס: גזען וליצן או גאון העונה?

אז למקרה שחייתם בחלל החיצון בשבועות האחרונים ולא ידעתם ששבוע האופנה מתקיים בזמן האחרון, הנה כמה עדכונים: היו מלא תצוגות של כלום, כלום, ועוד קצת כלום. היו כמה בגדים יפים באמצע, פה ושם כמה להיטים, אבל סך הכל שום דבר שצורח "וואו! להיט עולמי!". 

ואז בא ריק אוונס. בתור הליצן העונתי או הלהיט השכונתי, ריק אוונס את קולקציית הקיץ שלו לשנת 2014 בצורת ריקוד צעדים בליהוק מוזר ומחשיד של נשים שחורות בעיקר במימדים שנחשבים בעולם האופנה בפלאס סייז רציני.




האם ליהוק של נשים שחורות להצגת ריקוד "שבטי", עם הוראת בימוי ברורה של פנים זועפות במיוחד הוא אקט גזעני? סביר להניח שלא, או שעשרות הנשים הללו לא היו מוכנות לעלות על הבמה - כולן רקדניות מקצועיות בליגות הסטפרס.

אז במה מדובר בעצם? ריקוד הסטפ יהיה מוכר לאלה מאיתנו שישבו וראו מספיק קומדיות נעורים מטופשות שמתרחשות בקולג'ים אמריקאים, הוא נחשב ספורט ויש בו תחרויות מקצועיות והוא גם חלק מקבוצת העידוד של בתי האגודות (כל האלה עם האותיות היווניות שנראים ממש מגניבים בסרטים).


הריקוד הזה "גברי", משדר חוזק, ונראה בדיוק כמו בתצוגה של ריק אוונס, ויותר מזה - הוא פופולרי מאוד בקהילת השחורים בארה"ב והרבה פחות בקהילת הלבנים. כשיש ליגה "לבנה" שמשחקת בתחרויות היא גם טורחת להודיע שהיא לבנה. וכן, יש גם קבוצות גברים.

אם נתעלם לרגע מעניין הגזענות שנמצא בסימן שאלה, יש כמה פלוסים רציניים בהופעה כזו:
1) אנחנו רואים את הבגדים בתנועה אמיתית. כי ביקום אמיתי אף אחת לא מרחפת על גבי המסלול בנעלי עקב. עזבו את זה - מי בכלל הולכת עם נעלי עקב כאלה? אנחנו נוהגות גם לשבת בבגדים, להתכופף ולשטוף כלים.

2) אנחנו רואים את העמידות של בגדים. סורי, ריק אוונס, אבל חצאית הפונפונים שלך לא עמדה בזה והעיפה פונפונים לכל עבר במהלך ההופעה.

 

3) המגוון הגדול של הנשים גרם לי למצוא את עצמי בתוך קהל היעד של המותג, לרצות ללבוש את הבגדים שלו ולשקול גזרות שמעולם לא לבשתי. אני לא חושבת שאי פעם הרגשתי שאני צופה בתצוגת אופנה ואני יכולה ללבוש את הבגדים או רוצה ללבוש אותם. הדוגמניות נראות חייזריות מדי, לא קרובות למידה שלי וקשה לי לדמיין איך הבגדים יראו עלי.

בנוסף לזה - כשמתרחש שבוע אופנה לפלאס סייז אני רוצה לקבור את הראש עמוק בחול כי הבגדים מכוערים, הדוגמניות מכוערות גם כן ואני לא מתחברת לחגיגת ה"שיו אני שמנה אבל תראו איזה שמלה עלתה עלי". כל הקטע הזה של "שמנה" לא ממש מתרחש בתצוגה של ריק אוונס כי רובן לא ממש שמנות, אלא פשוט נשים רגילות (לא מדגם מייצג, אבל רגילות).
אם הנשים האלה היו הולכות על המסלול כמו דוגמניות, סביר להניח שהן היו נראות כמו בדיחה, כי הבן אדם היחיד שנראה טוב על מסלול הוא דוגמנית שיודעת ללכת כמו דוגמנית, ואם היא לא על עקבים גם היא בדרך כלל נראית נורא.

מגוון נשים בגדלים שונים


והדברים הרעים שאי אפשר להתעלם מהם:
1) הנשים מתפרשות כאמזונות מפחידות. חלק מהתפקיד של תצוגת האופנה הוא לגרום לך להשתכנע שכך תרגישי כשתלבשי את הבגדים, ואני לא בטוחה שלכולן מתחשק להרגיש כמו נשים לוחמות.
כאילו, הפרצופים האלה.

2) האם היתה התייחסות רצינית לבגדים כשהיה מופע גדול כזה על הבמה? האם הוא לא מפחית מחשיבות הבגד?
כבר ראינו ריקודים על המסלול בעבר (קוקו רושה לז'אן פול גוטייה פורצת במחול אירי) אבל זה כבר ממש אקסטרים.

3) אם כבר קטע ריקוד, אז בואו נודה בזה - כולנו ראינו קטעי ריקוד טובים ומסונכרנים יותר מאלה.

גזר הדין:
ריק אוונס, האב הרוחני של גארת' פיו האגדי, היה וישאר מעצב להיט. בעולם של תצוגות משעממות, ההופעה הזו היתה משב רוח מרענן ומסר לעולם בנוגע לתפיסת הגוף הנשי.

2 comments:

  1. אחד הדברים החשובים שקורים בעולם האופנה כיום. נשים הן לא קולבים, הן אמיתיות- וכן, לפעמים הן כועסות, ורוקדות, ומביעות רגשות פרט ל"אני רעבה" עם העיניים. והנשים שהוא בחר הן חזקות, פירס ומדהימות. אני נהניתי מאוד, ואני חושבת שמלבד לסנסציוניות, יש כאן ביקורת מאוד יפה על עולם האופנה של ימינו.

    השבמחק
  2. ללא ספק עניין יוצא דופן, אחד אשר שבר קצת את רוח השעמום הגדולה שהגיעה עם תצוגות הקיץ האחרונות.

    השבמחק

שיהיה לך יום קסום מלא בנצנצים וחדי קרן מעופפים!