כשאני מדברת על טרמספורמציה, אני מתכוונת לשינוי הפיזי הויזואלי של הגוף שלנו והתפיסה של הגוף שלנו. אנחנו בני האדם מתים על הטרנספורמציה הזו... ההיסטוריה מלאה בבגדים שנועדו לשכתב ולשנות את צורת הגוף שלנו.
אפשר לדבר על התופעות הקיצוניות בעולם האופנה כמו נעלי הלוטוס הסיניות שאיכלסו את כפות רגליהן הכפותות של הנשים ועל מחוכים ששינו את הטורסו של גוף האישה, כולל מחיצת והזזת איברים פנימיים ממקומם.
אבל אפשר לדבר גם על התופעות שאנחנו חווים ביום יום: קו המותן שלנו זז הלוך ושוב למעלה ולמטה בכל עשור, ואנחנו משנים איתו את התפיסה שלנו לגבי הגוף. בגדים שהיו כל כך באופנה בשנות התשעים נחשבים למגוחכים היום.
תפיסות לגבי איפור הפנים משתנות בכל שנתיים. זוכרות שפעם צללית היתה מותאמת לצבע העיניים? לאפר שפתיים עם עיניים היה ביג נו נו אחד גדול? מי עושה את זה עכשיו?
החזיות שאנחנו לובשות לא נוחות, אבל זוהי תפיסה כללית של החברה, וכך אנחנו צריכות להראות: עם חזיה ובנעלי עקב שמשנות את היציבה שלנו, ובדרך לוחצות על עמוד השדרה ומעוותות את כפות הרגליים.
אז למה אקססוריז שמשנים את ההבעה ומשתלטים על הפנים והגוף כל כך מפחידים אותנו? מה ההבדל בין עיוות כפות רגליים לשינוי הפנים שלנו? האם זה רק עניין של זמן עד שהבגדים שלנו ישתלטו על ההופעה החיצונית שלנו לחלוטין?
מתי נציב את הקו האדום ונכריז שלא נעשה עוד שינויים לגוף שלנו?
האקקסוריז כולם של קטרזינה קוניצ'ה (סלחו לי אם כתבתי לא נכון, שם פיני ומסובך. Katarzyna Konieczka).
ייתכן ואינכם יודעים עדייi, אך חיבתי לבובות אינה מוטלת בספק ואין אדם שלא שמע על הפנטזיות שלי למלא את הבית בבובות שעולות מאות ואלפי שקלים (למורת רוחו של החבר, שלא מת על המפלצות הללו) משלל מינים וסוגים.
את האוסף העתידי של הבובות החלטתי לפתוח באווה (Ava), בובה אחת מתוך ארבעה בסדרה מס' 22 של ה-Living Dead Dolls שמוקדשת לתחביב אחר שלי: זומבים!
Living dead dolls, 13th anniversary - Ava
בובות ה-Living Dead Dolls מיוצרות מזה שלוש עשרה שנה, בין סדרה אחת לשתיים בשנה, ואווה שייכת לסדרה מיוחדת שיצאה לחגיגות השנה השלוש עשרה.
הבובות מהסדרה מתאפיינות במזג שקט ונינוח עם התקפות פסיכוטיות של צ'אקי (למי שראה "משחק ילדים"), מפחידות עד מוות וגורמות לך לחשוב שאולי הן יזחלו החוצה בלילה כדי לאכול אותך. מתה על זה.
ההשתאות שלי לנוכח מפלצות הפלסטיק והשחור שהסתובבו בפסטיבל לא שככה עוד משנה שעברה, כשהגעתי לפסטיבל. ישנו בשדה קמפינג מאורגן, ובין האוהלים הפזורים בשלווה הגרמנית כבר התחלתי לראות את העולם הכל כך לא הגיוני והכל כך לא מוכר למי שחי בישראל.
השנה, מוכנה מראש להתרגשות אדירה, באתי מצויידת במצלמה האהובה שלי וברצון לתעד את כל מי שרק אפשר מתוך 16,000 האנשים שהגיעו לפסטיבל.
בפועל ביום הראשון היינו עסוקים לרוץ בין הופעה להופעה, ואז כשהיה לנו סוף סוף שתי דקות לנשום (ולי לרוץ אחרי אנשים ולצלם אותם) התחיל לטפטף קצת גשם. ואז עוד קצת. ואז עוד. ואז הוא לא נגמר עד הצהריים שלמחרת.
אבל קודם כל, המלצה לארוחת בוקר: מיד/תמד, סוג של יין דבש כבד ומתוק בטירוף. אל תסעו לפסטיבל בלי לעצור בדוכן!
סייבר פאנק טהור. הזוג נתפס בעדשה במהלך ריקוד אלקטרו סוער ברחבת ריקודים מאולתרת, כשעל הבמה מופיעה להקת [X]-rx.
זה הזרם הכי חזק של הסייברפאנק - תוספות הפלסטיק והצמר בשיער, מסיכות גז, צבעי מלחמה בוהקים או סתם צבעי אלקטרו (כתום, ורוד, ירוק, כחול, כולם זוהרים) ובגדים קצרים מספיק בשביל לרקוד שעות על גבי שעות.
זוג סייבר פאנק קצת אפל יותר.
אגב, מאחור דוכן האוכל הסיני. לא ממליצה לאכול אלא אם בא לכם מיגרנה רצחנית.
בחור בסטייל גות' פאנק מושקע במיוחד.
בשנה שעברה, פחות או יותר בדקה הראשונה בתוך מתחם הפסטיבל ראיתי שני חיילים עומדים מולי. הם לבשו מדי צבא יצוגיים, הם נראו מפחידים, והיה להם סרט עם סמל על הזרוע.
ישראלית בגרמניה שרואה חיילים, מה היא אמורה לחשוב? נבהלתי בטירוף.
במבט שני התבהר לי שזה פשוט עוד אחד מהטרנדים שלא הגיעו לארץ. הסרט על הזרוע היה סרט מיוחד של אחת הלהקות שבסצינה (Nachmacher), ולא של האס.אס. בארץ כל הטרנדים הצבאיים כמו מעילי הטרנץ' של ברברי, מכנסי דגמ"ח וכותפות על חולצות לא ממש הולך ודי ברור למה - אנחנו צריכים ללבוש כל יום במשך שנתיים-שלוש בגדים ירוקים וצבאיים, למה שמישהו ירצה ללבוש את המדים אחרי שהוא משתחרר?
אם חשבתם שהנעליים שלי מטורפות.
כשאמרתי בפוסט הקודם שמדובר בפסטיבל לכל המשפחה עם אנשים בכל הגילאים לגמרי התכוונתי לזה, וזו דוגמא מצויינת לשתי נשים מבוגרות שהתלבשו בסגנון הסטימפאנק והצליחו בזה מאוד.
בשנה שעברה צילמתי אותה בשני ימי הפסיבל, בכל יום עם שמלה אחרת, בגזרה דומה ובצבעים אחרים. אני די בטוחה שהיא תופרת את כל הדבר הזה בעצמה, ניסיתי לשאול אבל כמו כל גרמני מצוי - אחרי גיל שלושים הם פשוט מסרבים לדעת אנגלית.
אני רוצה כזה.
היה לי קשה לבחור את המוצלחים, ולכן תמונות נוספות יעלו לפייסבוק. מבטיחה לינק כשיהיה!
פסטיבל האמפי (Amphi) שמתקיים כל שנה בגרמניה הוא סוג של מפגש תרבויות שנכללות תחת זרם האלטרנטיב והגות'. במילים אחרות מגיעה לשם ערימת פריקים עצומה (16,000 השנה) כדי לשמוע מוזיקה טובה במשך יומיים, לחגוג במסיבות ולעשות סיבוב שואו אוף עם הבגדים שהם לא יכולים ללבוש ביום יום (היי, כתבתי על זה).
המוזיקה באמת טובה. כמובן שכדאי להיות חובב הז'אנר, אבל מדובר בפסטיבל שמארח אנשים מגיל שנה (טוב, אלה באים עם ההורים שלהם) ועד שישים (טוב, אני סתם מנחשת. אבל היו שם הרבה ענתיקות) ומי שכשהיה צעיר אהב לרקוד במועדונים עם להקות כמו דפש מוד וסיסטרס אוף מרסי יחגוג כמו משוגע בפסטיבל הזה. גם מי שאוהב אלקטרו ואינדסטריאל יחגוג. גם מי שאוהב מטאל, פולק וכל מיני שירים עם חמת חלילים יהנה.
האמת היא שגם מי שלא ממש אוהב את המוזיקה יהנה מפסטיבל הבגדים והתרבות שמסתובב בשבילי המתחם.
בשנה שעברה הייתי עסוקה אולי חודשיים לפני הפסטיבל בחפירת כל אתר באנגלית גרמנית רוסית ושלל שפות אחרות שהעלו תמונות של הפסטיבל. התמונות היו עוצרות נשימה, לא יכולתי להאמין שהתרבות הזו באמת קיימת. אנשים באמת מתלבשים ככה?
השנה החלטתי על שני דברים:
הראשון הוא שאני חייבת לתעד כל מה אני רק יכולה, כמו בשנה שעברה. המחזות והאנשים פשוט מרהיבים.
השני הוא שגם אני יכולה ללבוש מה שאני רוצה.
אז זה מה שעשיתי.
כמו שאמרתי, הטיול הזה היה בסימן שחור ולבן.
החלטתי לגייס את יכולות התפירה המפוקפקות שלי (בדיוק שמלה אחת) והזמנתי גזרה לתפירת מעיל מהאינטרנט. אין לי מושג איך הגעתי למסקנה שאני מסוגלת לשנות את הגזרה קצת ולהמציא גזרה שלמה נוספת לשמלה, אבל זה מה שעשיתי.
קניתי 11 מטר של בד וקברתי את עצמי כל ערב מול המכונת תפירה, הסיכות, הדפים של הגזרות וחוטים בכל מקום.
כן, אלה נעליים כאילו-צבאיות מציצות מלמטה. קצת כעור אבל נוח ליום הליכה שלם!
המעיל מאחור.
כאמור, טסתי עם החבר, והוא שוכנע לאחר כמה הצקות חוזרות ונשנות להתלבש יפה לפחות ביום אחד מהפסטיבל. התוצאה: הבחור לובש סטימפאנק!
הרעיון המקורי היה לתפור לו וסט, אבל התמוטטות עצבים קלה וההבנה שאני עם הוסט הזה לא אצליח בחיים הובילה אותנו ל-H&M למדור המחוייט.
אז זה מה שהוא לבש:
וסט של H&M, חולצה מכופתרת מההאנגר, , מכנסיים מגולף ו... הא! נעלי צבא אורגינליות.
והמאסטרפיס של כל הדבר הזה, כובע שהוכן בהזמנה אישית על ידי שלומית, בעלת חנות Splendour Creative. היא עושה עוד כאלה ועוד דברים אחרים, וזה מהמם.
ליום השני לא כל כך הצלחתי להחליט מה אני רוצה ללבוש ולא מצאתי שום דבר נוח מספיק, קצר מספיק ויפה מספיק. רציתי סטימפאנק, אבל רציתי גם לוליטה, ורציתי גם ויקטוריאני.
הגעתי למסקנה שאם אין כזה דבר אני יכולה להמציא אחד בעצמי.
וזה מה שיצא!
אני לובשת חולצה לבנה מכופתרת מ-H&O, והשמלה היא למעשה החלק השחור שיש לו מחוך קדמי שעובר מתחת לחזה ונסגר ב-X מאחור (כמו חגורת נשק, בערך), וחלק תחתון שמזכיר יותר את השמלות הויקטוריאניות (ה-Bustle, למי שמכיר) וגם קצת EGL, שהוא הזרם האלגנט-גותי של הלוליטה).
אגב, ממש ברקע נמצא מאחורי נהר הריין שעל גדותיו מתקיים הפסטיבל. בצד השני של הנהר עומדת הקתדרלה שהצטלמתי תחתיה ממש בערב לפני.
את הנעליים אתם כבר מכירים :)
וכך זה נראה מאחור. אגב, יש באמצע רוכסן נסתר אם תהיתם איך נכנסים לזה.
מה לבשו אחרים בפסטיבל? הכל בחלק האחרון של גרמניה בשחור ולבן.
להצצה ראשונה (ושלוש שניות שלי מדברת ממש לא ברור), הרכבתי סרטון עם מיטב הרגעים בפסטיבל. ברקע שיר מההועה של הלהקה הראשונה שהופיעה השנה. היה מדהים.
קודם כל, בואו נבהיר משהו על הפוסטים הקודמים והבאים: על אחריות הקוראים בלבד לזהות ציניות בין שורות הבלוג הזה. אין לי שום כוונה לכתוב התחנפויות, ואין לי שום רצון ללכלך על אנשים מסויימים. יש לי רצון בלתי נשלט להצביע על תופעות חברתיות, ותצטרכו להסתדר עם מה שיש.
אני לא יודעת מה קורה לי בזמן האחרון. ייתכן וזה היאוש הקל מהאופנה המשמימה שנמצאת כרגע על הקולבים. ייתכן והאשמה בעליית מחירי הכותנה או במצב הכלכלי העולמי, בסופו של דבר מה שאני מקבלת בתור מוצר הוא קופי פייסט של אותם בגדים, אותו שעמום, אותה תפירה מחורבנת ובדים לא נעימים, וכבונוס חצי מהבגדים בחנויות הרגילות לא עולים עלי.
הסיבוב בקניון הפך למתיש. לא כיף לי. לא כיף לי לגעת בבדים, לא כיף לי לראות שמלות שנמכרות בסין בשקל וחצי נמכרות בחנויות בגדים (הלו, רנואר, ראיתי את השמלה שלכם נמכרת ב-20 ש"ח ב"טאו באו") ב-250 ש"ח לכל הפחות.
אני מפנטזת על בגדים אחרים, כל כך אחרים שהם לא לגיטימיים ליום יום. הלוואי ויכולתי להגיע למשרד (המקום בו אני מבלה חצי משעות העירות שלי אם לא יותר) עם שמלה ענקית וקרינולינה, עם מחוך, עם בגדים ודוגמאות שלא מקובלים ביום יום.
מעבר לעובדה שהמבטים שיתקעו בי ברחוב יהיו לא נעימים, זה פשוט לא פרקטי. אי אפשר לשבת עם מחוך יום עבודה שלם, אי אפשר לשבת על שמלה שמתנפחת חצי מטר מהגוף.
האמת היא, שאנסטסיה אמרה על זה משהו עוד לפני. לכו לראות מה היא תפרה!
היחידה שמוצאת את את הנעליים והחצאית הגיוניים, ליידי גאגא.
אם היתה לי טירה במדינה חסרת שמש, כנראה שזה מה שהייתי לובשת בה.
הבונוס הוא שלא צריך לנקות את הרצפה, השמלה כבר תגרור הכל.
2008, 15 קילו יותר, המחוך הראשון (והמחורבן) שלי. מן הסתם, המקום היחיד שלגיטימי ללכת ככה בישראל זה למסיבה.
2008, וזו דוגמא למגפיים האהובות שלי שהייתי מתה לנעול כל יום. הן נוחות להפליא, הסיבה האמיתית שהיא שאני לא מסוגלת להתמודד עם המבטים המוזרים כל בוקר מחדש.
אפריל 2010, עוד מחוך!
החדשות הרעות הן שאין חדש תחת השמש ואני אמשיך ללבוש ביום יום דברים נוחים אך משעממים.
החדשות הטובות הן שמצאתי לי את המקום המתאים להתלבש כמו קוקו אמתית, מקום שאף אחד לא יתקע בי מבטים מוזרים.
המקום: גרמניה, יולי 2010. האירוע: פסטיבל פריקים ומוזיקה אלטרנטיבית על טהרת הגות' ואלקטרו.
לשמחתכם, אני חוזרת לשם עוד שלושה שבועות כדי לצלם את הקרקס האנושי הזה.
דצמבר 2010, מפגש פורום אופנה אלטרנטיבית. המחוך מגרמניה (וכבר רואים שהוא גדול עלי, וכן, הוא למכירה), החצאית גם. החולצה באדיבות אמא.
ככה היו נראים החיים שלי אם לא היו סיבות כמו מזג אוויר ואנשים עם דעות חשוכות מרפא שיעצרו אותי.
:)
