חולצת הזכרון שלי.

כבר שבוע שאני מתכננת מה ללבוש ביום הזכרון. זה נשמע מוזר, אבל זה בדיוק מה שעשיתי. 

במדינת ישראל כבר כמעט ולא קיימות משפחות שלא חוו את זה איכשהו. כמעט ואין מישהו שאין לו את ההוא במשפחה שנהרג שמלחמה או בפיגוע. אין מישהו שלא מכיר מישהו שנהרג מישהו במשפחה שלו. והסמיכות הזו ליום השואה... כמה משפחות קיימות שלא איבדו ענף שלם מעץ המשפחה שלהם בשואה, או ילד במלחמה?

גם במשפחה שלי יש את מה שאף אחד כמעט לא מדבר עליו. עברו כבר ארבעים ומשהו שנים מאז שבעז נהרג וכמעט שלא שומעים עליו.

לפני ארבעה חודשים סבתא שלי נפטרה. 

בשבעה מצאנו עשרות מכתבים ויומנים שהיא שמרה. כל כך הרבה מילים לילד שהיא איבדה ולא הכרתי... המחשבה שלא באמת הכרתי את סבתא שלי הציקה לי כל הזמן. אף פעם לא חשבתי על זה שיש לי סבתא שהיא בעצם אמא שכולה בעצמה. שאמא שלי היא אחות שכולה. בועז היה חור שחור בסיפור המשפחה שלי.

לא יכולתי שלא לחשוב על יום הזכרון הקרוב. סבתא כבר שנים שלא עלתה לקבר ביום הזכרון, אבל בכל שנה היתה יושבת ומתייחדת עם זכרו. לבועז כבר לא תהיה אמא שתבכה את זכרו. 

תמיד אהבתי את הבגדים של סבתא. כשהיא נפטרה אמא מצאה לי כמה בגדים יפים שנשארו.

החולצה הלבנה הזו היתה של סבתא.

יום הזכרון. כמו בטקסים של בית הספר, לובשת חולצה לבנה וג'ינס.

בועז. בן עשרים ומספר ימים במותו, 20.4.1969