הפוסט מכיל תמונות גדולות וכבדות, אבל אני מבטיחה ששווה לחכות שיטענו במלואן
למה אנשים לא מתחברים להפקות אופנה של מגזינים? למה הז'אנר הזה כל כך נעלם מהעין ולא מצליח להעביר את המסר רוב הפעמים? כי הוא רדוד, כי הוא שטוח, כי בהבעות פנים אומללות קשה להעביר מסר אמיתי. לנו הקוראים נמאס לראות דוגמניות שמתפקדות כקולב בגדים אנושי...
גם לי קשה להתחבר להפקות אופנה, ועם השנים מצאתי את עצמי מתחברת יותר לתצוגות אופנה, כי את התצוגות אפשר לראות בוידאו, ואחר כך לראות תמונות של תקריבים לפרטים קטנים ויפהפיים בבגד שאי אפשר לראות אלא אם את אנה וינטור ויושבת בשורה הראשונה. אפשר לראות איך הבד זז, אפשר לדמיין אותו חי, איך הוא נראה באמת - הבגדים האלה בסופו של דבר הם אמנות חיה.
 |
| שמלה: קום דה גרסון |
אחת מהסיבות ש-Asos הפכו לאתר קניות כזה מוצלח היא שהם השכילו להשקיע בתמונות של הפריטים שלהם - גם בתקריבים וגם בזוויות שונות, וגם בוידאו. אני כמעט ולא קונה פריטים בלי לראות איך הבד יושב על גוף בתנועה ויותר מזה - לא פעם החלטתי לא לרכוש פריט רק כי הוא נראה רע בוידאו וחשף פרטים שלא הייתי רואה בתמונה!
פמלה ריד ומת'יו ראדר הם זוג אמנים ניו יורקים שיוצרים אופנה שמתכתבת עם המדיה העכשווית, עם האינטרנט, עם הקוראים שמחפשים משהו חי מאחורי כל הבגדים המתים... הפקה שדומה יותר לתמונות שרואים בטאמבלר שהוא הנפש החיה של אמנות הרחוב האינטרנטית ולא בווג.
 |
| שמלה: מניש ארורה |
 |
| מעיל: אוסקר דה לה רנטה |
 |
| עליונית: כריסטיאן דיור |
 |
| שמלה: יוסוקה מגווה |
 |
מעיל: פול סמית'
|
לעבודות נוספות של הזוג אני ממליצה לבקר באתר שלהם.
אחד מהפוסטים היפים ביותר. תודה!
השבמחקתודה רבה לך :)
מחק