המילים "אני" ו"אופנה" לא תמיד היו טריוויאליות. גדלתי בתור ילדה שמנמנה, הפכתי לנערה שמנה, והתבגרתי להיות גם בחורה שמנה. כמו כל שמנה במדינת ישראל, היה לי די ברור שלא מגיע לי להתלבש יפה כי אני שמנה, וגם לא מגיע לי להיות שמחה ומאושרת בחלקי. אם לא טרחתי להראות כמו הבחורות במגזינים אלא להתהדר במידה 50 במכנסיים, לא מגיע לי להנות מהפירות שהן קוצרות - הבגדים היפים והמחמיאים והמבטים המעריצים. במקום זה קיבלתי ערימת שקים שחורים, חסרי צורה, מבדים מלאי פלסטיק ולא נושמים שאני עסוקה רק לא להזיע בהם כל היום.
ואז עשיתי דיאטה.
אני בטוחה שלא חשבתם שזה מה שאגיד, אלא שהשלמתי עם עצמי כמו שאני ומצאתי לעצמי בגדים. לצערי הרב את עולם הבגדים באינטרנט והבלוגים לשמנות גיליתי כבר אחרי שירדתי את רוב המשקל הרצוי, ולא זכיתי לנסות ולהתלבש גם במידה מפוארת שלא נחשבת בשום חנות "ביניים". אבל כמו שאומרים, מי שהיה שמן ישאר שמן בראש, ואני תמיד אשאר שמנה. לי תמיד יצבוט בלב שהחברות השמנות (והיפות) שלי לא יכולות לקנות בגדים בכל חנות, תמיד יכעיס אותי שהמוכרות מתעלמות מהן, תמיד יכעיס אותי שהרשתות למידות גדולות מוכרות בגדים שלא מדברים לגילאים הצעירים והמחירים הם אסטרונומיים ללא שום פרופורציה לשוק.
בנוסף לסאגת "אני שמנה ואין לי מה ללבוש" שחוויתי כל בוקר, ניחנתי בטעם אסתטי שלא משתלב תמיד באסתטיקה הציבורית. כלומר גם כשמצאתי בגדים - הם פשוט לא היו לטעמי. אני לא חושבת שיש לי טעם מוגדר, אני פשוט חושבת שהוא סוטה מהמיינסטרים. אני לא מתפשרת על בגדים מהחברות בגדולות "כי זה מה יש וזה מה שכולם לובשים". אני מעדיפה לחפור עוד קצת וללבוש את הבגדים המיוחדים שעושים לי את זה באמת מאשר להשתעמם מול הארון כל בוקר. לפעמים אני עושה קצת "דווקא", ובכוונה לא מתלבשת כמו במיינסטרים. כן, אני מודה, אני אוהבת למשוך את תשומת הלב הזו. אבל מי חובבת אופנה ולא חוטאת בזה בעצמה?
אז זו אני - אולי קצת פחות שמנה היום, אבל לא מתאימה למידה שעולם התקשורת כיום הנחיל לנו כ"יפה ומוצלחת", עם זוית קצת שונה על עולם האופנה. אני רוצה שכולם ידעו על העולם הנפלא של האופנה שקיים שם בחוץ, אני רוצה שכולם ידעו שאין צורך ללכת אחרי העדר ולקנות מותגים רק כי הם מותגים או לקנות אוהל שחור מויסקוזה כי זה מה שחנות בגדים מציעה במידה שלהם.
אפשר גם לא להתפשר. מבטיחה להוכיח את הטענה הזו!
ואז עשיתי דיאטה.
אני בטוחה שלא חשבתם שזה מה שאגיד, אלא שהשלמתי עם עצמי כמו שאני ומצאתי לעצמי בגדים. לצערי הרב את עולם הבגדים באינטרנט והבלוגים לשמנות גיליתי כבר אחרי שירדתי את רוב המשקל הרצוי, ולא זכיתי לנסות ולהתלבש גם במידה מפוארת שלא נחשבת בשום חנות "ביניים". אבל כמו שאומרים, מי שהיה שמן ישאר שמן בראש, ואני תמיד אשאר שמנה. לי תמיד יצבוט בלב שהחברות השמנות (והיפות) שלי לא יכולות לקנות בגדים בכל חנות, תמיד יכעיס אותי שהמוכרות מתעלמות מהן, תמיד יכעיס אותי שהרשתות למידות גדולות מוכרות בגדים שלא מדברים לגילאים הצעירים והמחירים הם אסטרונומיים ללא שום פרופורציה לשוק.
בנוסף לסאגת "אני שמנה ואין לי מה ללבוש" שחוויתי כל בוקר, ניחנתי בטעם אסתטי שלא משתלב תמיד באסתטיקה הציבורית. כלומר גם כשמצאתי בגדים - הם פשוט לא היו לטעמי. אני לא חושבת שיש לי טעם מוגדר, אני פשוט חושבת שהוא סוטה מהמיינסטרים. אני לא מתפשרת על בגדים מהחברות בגדולות "כי זה מה יש וזה מה שכולם לובשים". אני מעדיפה לחפור עוד קצת וללבוש את הבגדים המיוחדים שעושים לי את זה באמת מאשר להשתעמם מול הארון כל בוקר. לפעמים אני עושה קצת "דווקא", ובכוונה לא מתלבשת כמו במיינסטרים. כן, אני מודה, אני אוהבת למשוך את תשומת הלב הזו. אבל מי חובבת אופנה ולא חוטאת בזה בעצמה?
אז זו אני - אולי קצת פחות שמנה היום, אבל לא מתאימה למידה שעולם התקשורת כיום הנחיל לנו כ"יפה ומוצלחת", עם זוית קצת שונה על עולם האופנה. אני רוצה שכולם ידעו על העולם הנפלא של האופנה שקיים שם בחוץ, אני רוצה שכולם ידעו שאין צורך ללכת אחרי העדר ולקנות מותגים רק כי הם מותגים או לקנות אוהל שחור מויסקוזה כי זה מה שחנות בגדים מציעה במידה שלהם.
אפשר גם לא להתפשר. מבטיחה להוכיח את הטענה הזו!
יופי של פוסט! הזדהיתי עם כל מילה!
השבמחקתודה, נעים להכיר :).
השבמחק