אחרי שבוע האופנה בתל אביב הרגשתי שחסר לי קצת ידע על מעצבים צעירים בארץ שמעניינים באמת. התצוגה של "המעצבים המבטיחים" היתה קצרה ולא ממצה לתחושתי ולא הרגשתי שחושפים בפניי את הדור הבא של המעצבים בארץ. יחסית למדינה כזו קטנה וצעירה יש לנו המון מעצבים ואני לא מכירה כמעט אף אחד מהם.
אז הנה מעצבת טרייה שגיליתי השבוע: לני אוזן (Lenny Uzan), סיימה השנה את לימודיה במחלקת עיצוב אופנה של שנקר.
הקולקציה שלה "שבויה / Captive" תפסה לי את העין מהר מאוד. היא חזקה ויזואלית, מאוד בולטת ומלאה ברגשות מתפוצצים שרציתי לגלות מה עומד מאחוריהם.
הקולקציה מנהלת דיאלוג בין שני אמנים:
הראשונה היא מונה חאטום, אמנית פלשתינית, שמתעסקת בהוויית העקירה, התלישות והנוודות, תוך נגיעה בשאלות של חופש וגבולות פוליטיים. חשבתי שלא הכרתי אותה עד שגיגלתי את שנה וגיליתי שהיא האמנית שאחראית לעבודות הגיאומטריות שראיתי לפני כמה שנים במוזיאון העיצוב בתל אביב
האמן השני הוא ארז ישראלי, העוסק בשכול, מוות, הנצחה והשכחה, במונומנטאליות ובהגחתה, כמגשרות בין כאבם של השניים לכאחד. השבי, מוצא עצמו שוכן בכל אחד מאיתנו.
 |
| כשאני ראיתי את העבודה הזו מיד חשבתי על ניתוק כפוי, כמו ילדה שעומדת ומחזיקה את חבל הטבור שלה. |
 |
| כמו כאב שמובנה בתוך הבגדים שלך. זה הפריט האהוב עלי מהקולקציה, מצד אחד נראה חונק ומצד שני נראה כל כך מלטף ונעים על הגוף |
המעצבת מספרת ש"הדואליות הבאה לידי ביטוי בקולקציה, מניחה את השליטה והערעור זו לצד זה, ומציגה סילואטה אשר חובקת ומרפה בו זמנית. הבדים (משי,משי טול, קשמיר,קרפ וצמר), שכאמור חלקם עברו פיתוחי רקמה ידנית בחוטי משי,כותנה וצמר טבעיים, ממחישים את החשיבות הטקסטורלית הטמונה בפרויקט זה, בדגש על נפחים מתפרצים ופלטת צבעים (אדום, שחור, פודרה, אוף וייט) נקייה."
מה דעתכם? מתחברים? לא מתחברים לקולקציה?
