3 בפברואר 2011

לעשות פוזה בעבודה

יש שלושה סוגים של מקומות עבודה: אלה שמחייבים תלבושת אחידה, אלה התאגידיים שכולם מתלבשים בהם בבגדים שלא היו מביישים סמרטוטי רצפה ואלה שכיף לבוא אליהם כי לאנשים אכפת ממה שהם לובשים (אפשר להוסיף גם את הסוג האחרון של עבודות שלאף אחד לא מתחשק להתלבש בהן יפה כי הן מחורבנות, ומי שכן מתלבש יפה נאה כמו קרקס בהשוואה לשאר העובדים הממורמרים. סקרים טלפוניים, לדוגמא).

יצא לי לעבוד בעבודה מהסוג הראשון בתיכון בתור קופאית. שנאתי את זה. יותר מהעבודה המייגעת והתשלום הסמלי, שנאתי את התלבושת האחידה והמכוערת שאין לה שום צורה ולא מחמיאה בשום גזרה.
בסוג העבודה השני יצא לי לעבוד גם כן, שם היו אנשים שהנגיעה שלהם לאופנה הסתכמה ברכישת קרוקס בכל צבעי הקשת. שנאתי את המקום הזה עוד יותר מהראשון, ורק בגלל שאני עצמי התעייפתי מלנסות ולהתלבש יפה (על חולצה מכופתרת אמרו שאני נראית כמו פקידת שירות של סלקום, על נעלי עקב אמרו שאני עושה רעש "של משרד אמיתי") והדרדרתי מהר מאוד לג'ינס, נעלי ספורט וטישרט בלויה. לא שזה כזה קשה כשאת שמנה וגם כשבא לך ללבוש משהו יפה שום דבר בקניון לא עולה עלייך, ואת פשוט מתפשרת על כל חתיכת בד שלא נצמדת לך לנשמה ולא חושפת איברים שלא התכוונת לחשוף.
 ואז הגעתי לעבודה הנוכחית, שלחלוטין שייכת לסוג האחרון של העבודות. אנשים מספיק מעריכים את חבריהם לעבודה כדי לבוא עם בגדים שעברו כביסה בשבוע האחרון, ואף לא קרועים.

מאז אני לחלוטין במסע חיפוש אחר הבגד התלבושת המושלמת לעבודה. העניין הזה מסובך יותר משנראה כיוון שתלבושת כזו צריכה לכלול כמה שכבות, כי במשרד הטמפרטורה תמיד שונה מהטמפרטורה בחוץ בלי קשר לעונה העכשווית, והיא צריכה להיות ייצוגית מספיק ולא חושפנית מדי, והיא גם צריכה להראות בסוף היום בדיוק כמו שהיא נראתה בתחילת היום - כלומר לא מתקמטת יותר מדי. אין דבר יותר מבאס מלראות את עצמך בסוף היום ולגלות צל של הבחורה שיצאה מהבית בבוקר, הכל פרוע, האיפור נמרח והכל זז מהמקום.
נראה שלאחרונה התאהבתי בשילוב השמלה והג'קט. כמה פשוט, ככה קל. אין צורך להתאים יותר מדי בגדים ביחד, רק את השמלה והג'קט והגרביונים וסייימנו. לא פעם יצא לי לראות בנות מתלבשות כך וחשבתי לעצמי "שיואו, כמה מלאות שיק הן נראות" כשלמעשה הן בחרו באופציה הכי בטוחה ועצלנית שהיתה להן.

ואלה המציאות האחרונות שנראות לי לחלוטין מושלמות:

 

 

 

 

 

 

 

 

4 תגובות:

  1. סיפור שמצאתי משעשע בנוגע ללבוש שלי למודו, כשעוד עבדתי שם: הייתי משתדלת להראות במיטבי בכל בוקר כך שבימים שבהם הייתי מגיעה עם סתם ג'ינס וטישירט מספר לא מבוטל של עובדים (גם כאלה שלא היה לי קשר עבודה ישיר איתם וכנראה שגם לא ידעו את שמי) היו מעירים לי על כך ש"אכזבתי היום".

    בכל מקרה, שתי ההצעות התחתונות - השמלה והעליונית - פשוט מקסימות בעיניי והייתי שמחה שיהיו תלויות בארון שלי :)

    מחכה לראותך מחר!
    שיר
    blog.tapuz.co.il/pointoffashion

    השבמחק
  2. אויש הסיפור שלך זה לגמרי מסקנה לחיים. גם אם אף אחד לא אמר לך כלום על מה שלבשת תמשיכי להשקיע במה שאת אוהבת, אנשים שמים לב.
    אגב אני בעצמי מתגעגעת לפוסטי לבוש שלך. יאללה.

    השבמחק
  3. האמת שכשהתחלתי בעבודה הנוכחית מאוד התלהבתי מההזדמנות להפגין יצירתיות במקום "רשמי וכבד" כזה. עם הזמן, ירדה ההתלהבות שלי מהמקום וגם החשק להתלבש בצורה מעניינת. עכשיו התפטרתי, נראה אם זה מחייה מחדש את היצירתיות הכבויה שלי.

    השבמחק

שיהיה לך יום קסום מלא בנצנצים וחדי קרן מעופפים!